מצפה אריה תנינא חלק ב שסה

והפקיעו מן המצות יצא לחירות משמע דליכא בזה איסור אחר ואמאי תיפוק ליה שעבר על עשה דלעולם בהם תעבודו ובודאי הוי פירושו שישראל יעבוד בו וכשמוכרו לנכרי הלא ביטל עשה זו אלא מוכח דבמכירה ל"ש לומר שעובר על עשה משום שעושה לטובת עצמו וזוזי אנסוהו א"כ ה"ה כשיוצא העבד בכסף אך יש לומר דרש"י כתב הכי אליבא דר' ישמעאל דסבר לעיל דף ל"ח ע"ב דלעולם בהם תעבודו רשות אבל מ"מ מצד הסברא זהו נכון ויותר מזה כתב היראים דר' אליעזר ששיחרר עבדו בשביל מצוה דרבים ליכא עשה כלל עיין בדבריו. ועפ"י זה מיושב דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לשבת דף ד' שכתב דבחציו עבד וחציו בן חורין ליכא עשה ותמהו עליו מגיטין דף ל"ח דפריך הש"ס אדאביי דאמר אי לאו דאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפינן לרבו לשחררו וכתב לו גיטא דחירותא והא ההיא אמתא וכו' ולפי הנ"ל ניחא שפיר דהרשב"א כתב אמתניתין דמי שחציו עבד וחציו בן חורין שיוצא בכסף כמו דקאמר הש"ס בהדיא בגיטין דף מ"א ע"ב אלא לרב יוסף לימא רבי הוא ולא רבנן ע"ש ובאופן זה ליכא עשה אבל ההיא אמתא יצאה בגיטא דחירותא ובזה הוא עובר בעשה ודו"ק: הביא כ"ת מ"ש הפמ"ג או"ח סי' קמ"ג דהמשחרר חצי עבדו אינו עובר בעשה וכאשר נתתי עיני בדברי הפמ"ג ראיתי שכתב להביא ראיה נגד בעל ספר א"ר דרשאי לצרף חציו עבד וחציו בן חורין מהך דברכות דף מ"ז ששיחרר ר"א את העבד ולדבריו למה לא שיחרר רק חצי עבדו ובמחכ"ת אשתמיטתיה ליה סוגיא שלימה בגיטין דף מ"א ע"ב דרבי ורבנן פליגי במשחרר חצי עבדו דרבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה ופליגי התם רבה ורב יוסף דרבה אומר מחלוקת בשטר ורב יוסף סבר דמחלוקת בכסף אבל בשטר לכו"ע לא קנה וקצת יש ליישב כוונתו עפ"י מה דאיתא התם אמר רבה מחלוקת ששיחרר חציו והניח חציו אבל שיחרר חציו ומכר חציו לכו"ע קנה א"כ הו"ל לר"א לשחרר חציו ולמכור חציו אבל עכ"פ תמוה מה שלא הוזכר כלל מסוגיא הלזו וגם בלא זה ליכא הוכחה כלל דמאי נ"מ אם שיחרר כולו או חציו כיון דקי"ל כמשנה אחרונה דחצי' עבד וחצי' בן חורין כופין את רבו לשחררו כולו אולם י"ל דבימי ר' אליעזר בן הורקנוס שהי' מהתנאים הראשונים עדיין הי' פוסקים כב"ה דסברי בגיטין דף מ"א ע"ב דמי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד וכן מוכח מפסחים פ"ח ע"א דמוקי למתניתין שם קודם שחזרו ב"ה להורות כב"ש והנה כ"ז כתבתי למלאות רצון כ"ת דחזינן לדעתיה שרוצה לפלפל לשיטת הר"י הלוי וסייעתו לדינא כבר איפסיק ההלכה דאין חילוק בין לוקחין ליורשין ומקבלי מתנה ובחו"מ סי' קע"א לא הובא כלל זכר לשיטה זו: אח"כ כתב לי הרב הנ"ל שנית שיוצא בספר שער משפט סי' קע"ה ס"ק ה' שכ' אמנם אם רוצה אחד מהשותפים למכור חצי חלקו לאחר באופן שגם האחר יתעסק בהשותפות בזה נראה ברור שהאחרים יכולין למחות ומביא ראיה מפסחים דף פ"ט ע"ב ממתניתין הממנה עמו אחר בחלקו וקאמר בגמרא דיעות שאני ולפענ"ד מהתוס' והקדמונים בש"ס דב"מ הנ"ל משמע דאין לחלק בין אחד להרבה דיעות ובש"ס דפסחים י"ל דסעודה שאני דהרבה בני אדם מקפידין שלא לאכול עם הרבה בני אדם וכמו דמצינו ביקירי ירושלים לא היו מסובין אלא א"כ היו יודעין מי מיסב עמהם ואין לדמות סעודה למסחר וקנין: והנה עמדתי בהבנת דברי התוס' בב"מ שם ד"ה מסלקינן וכו' ולאו מילתא היא שכתבו וז"ל פי' ריב"ן שלא אמר דבר זה מעולם אלא להפחידם אמר כן ותימא דאם לא אמר מעולם למה הזכיר כל כך אמוראים רב הונא ואיתימא רב יהודא כו' וי"ל דרב יוסף לא הזכיר אלא אחד מהם ובני ביהמ"ד נסתפקו בין אלו איזה מהן הזכיר עכ"ל והנה הענין תמוה וכי בשביל להפחידם אמר רב יוסף הלכה בשם ר"ה או ר"י מה שלא אמרו מעולם וחלילה לומר דרב יוסף הוציא מפיו דבר שאינו אמת ועיין בשטמ"ק שיש שאינן גורסין כ"ז כלל בגמרא: ואת אשר האיר ד' את עיני בזה לפרש עפ"י מה דאיתא שם בגמרא בסמוך ההוא שתלא דאמר להו אי מפסדינא מסלקנא אפסיד אמר רב יהודה מסתלק בלא שבחא ור"כ אמר מסתלק ושקיל שבחא ומבואר דהמה פליגי בלשון מסתלק אי פירושו בלא שבתא או בשבחא ולפ"ז יש לומר דהמימרא היתה האי שתלא דשכיב יורשין דילי' מסתלקין להו ולא יותר והני שני תיבות בלא שבחא הוסיף ר' יוסף מדעתי' משום דסבר דלישנא מסתלק הכונה בלא שבחא כמו שסבר רב יהודה וע"ז קאמר הש"ס ולאו מילתא הוא ופי' ריב"ן שלא אמר דבר זה מעולם אלא מסתלקין היינו דשקיל שבחא וכן פסק הרמב"ם ז"ל והטור חו"מ סי' של"ט ע"ש ולפ"ז יותר נראה דרב יוסף בעצמו אמר משמיה דרב יהודה דהוא מרא דשמעתתא שם. עוד נ"ל עפ"י מה דאיתא בחולין דף י"ח ע"ב מאן אמרה יוסף בר חייא יוסף בר חייא מכו"ע גמיר וכתב רש"י ז"ל שמא שמע דבר מפי אחר שלא דקדק בדברים כמו שנאמרו שמע רב יוסף איקפד אנא מכו"ע גמירנא אנא מרב יהודה גמירנא דאפילו ספיקא דגברי גמיר ע"ש ועיין בתוס' סוכה ל"ד ד"ה ולידרוש דאין להפחיד במידי דלא סבירא ליה ע"ש והנלענ"ד כתבתי: סימן יד שלישית להרב הנ"ל: ע"ד שאלתו בשני יהודים שהי' להם פאבריק בשותפות עם אינו יהודי אחד ותנאי אחד הי' בכתב השטר שותפות שאין ביד אחד מהשותפים למכור חלקו לאיש אחר זולת להשותפים ואם יעבור ע"ז יפול חלקו להשותפים ואח"כ רצה האינו יהודי למכור חלקו ונתרצו היהודים השותפים ע"ז ומכר חלקו לאינו יהודי אחר ואח"כ רצה גם זה האחר למכור חלקו להשותפים ודחוהו מיום אל יום כי חשבו לקנות מאתו בזול אבל בנתיים קם בן של אחד מהשותפים וקנה החלק מהאינו יהודי ומחמת כי לא היו יכולים לעשות שטר מכירה כי היו יריאים שיפסידו חלקו ויפול להשותפים כפי התנאי השכילו שיטול הקונה מהמוכר פאלמאכט על עולמית בלי חזרה וכאשר נתוודע הדבר התחילו לצעוק על מה עשה ככה השיב מתחילה שקנה לטובת השותפים ואח"כ חזר מזה ואמר שלעצמו קנה ואח"כ נתפשרו יחדיו שיהי' גם הוא שותף עמהם על איזה פראצענט ויעשו ע"ז נאטריאטסאקט וכאשר באו אל הנאטאר לעשות השטרות עפ"י חקי המדינה חזר השותף השני מזה באמרו כי לא טוב לפניו להיות שותף עם אב ובן כי תמיד יתאחדו בדיעה אחת נגד דעתו ורצונו וע"ז נשאלתי מן קדמוהי היכי נדיינא דיינא להאי דינא: והנה ראשית דברי כ"ת להעיר אם יש לדון בזה דינא דבר מצרא דהא קיימ"ל בחו"מ סי' קע"ה דלשותף יש טענת בר מצרא אך קיימ"ל דזבין מנכרי ליכא דינא דבר מצרא דמצי אמר לי' ארי' אברחת ממך אך התוס' בב"מ ע"ג ע"א גבי רב מרי משכן לי' ההוא נכרי ביתו כתבו דבמשכנתא דליכא טעמא דארי' אברחת ממך גם ונכרי איכא דינא דבר מצרא אמנם בשיטה מקובצת שם הביא דעת הר"פ דגם בכה"ג ליכא דינא דבר מצרא דלא פלוג רבנן ולהכי דעת כ"ת נוטה דבנ"ד נמי לא שייך לומר הטעם דארי' אברחת ממך מחמת כי תנאי הי' ביניהם שאין