מצפה אריה תנינא חלק ב שסג

השתא לאו בר קטלא הוא. ולפ"ז פשיטא דכמו כן אלו ברח קודם גמר דין ועבר ג' חדשים נמי פטור דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא ואם נימא דממתינין לו י"ב חודש לא משכחת לה דין בן סורר ומורה. אך בזה יש מקום לומר דגומרין את דינו תיכף וממתינין אח"כ עד י"ב חודש דהא במתניתין שם איתא אם משנגמר דינו ברח ואח"כ הקיף זקן התחתון חייב וה"ה אם עבר ג' חדשים ואח"כ נגמר הדין. אבל גם בזה יש לפקפק הא הש"ס קאמר התם הטעם דחייב הוא משום כיון דנגמר דינו בר קטלא הוא ואם נימא דגמר דין הי' שיהרגו אותו אחר י"ב חודש עדיין לא מיחשיב בתוך הי"ב חודש בר קטלא. אבל יש לומר דמיחשב בר קטלא משום ממ"נ אם לא יהא טריפה צריך לקיים את דינו ולסקלו ואם יהא טרפה ג"כ בר קטלא הוא דטרפה מיחשיב לגברא קטילא אבל באמת זה אינו דמה לי שיהא בסוף י"ב חודש בר קטלא מ"מ השתא לאו בר קטלא הוא וכמו דאיתא במכות דף ה' ע"א דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא ע"ש. וגם מדברי התוס' משמע דחובשין אותו קודם גמר דין וצע"ג: סימן יב להרב המאוה"ג חוב"ק משנתו זך ונקי כו' כש"ת מוה' דוד אלימלך ני' מו"צ בק' דינאב יע"א: בדבר משיב הרמ"א בהגהות חו"מ סי' קפ"ה סעיף וא"ו ראובן שהי' לו בית למכור ובא שמעון וסרסר למכרו ללוי ואמר ראובן שלוי שונאו ואינו רוצה למכרו לו ואח"כ מכרו ללוי ע"י אחר חייב ליתן לשמעון סרסורותו (ב"י בשם הרא"ש כלל ק"ה סי' חי"ת) וכו' והנוב"י במהד"ת ח"מ סי' ל"ו כתב לדקדק בדבריו אלה שהוסיף תיבות ע"י אחר מה שלא נמצא גם לא בתשובות הרא"ש ועי"כ כתב הוא ז"ל לפרש שקמ"ל רבותא דאפילו אם נגמר ע"י סרסור אחר דיש מקום לומר שזה הסרסור השני הפעיל אצל ראובן שיתרצה למכור לכן ה"א שאינו מגיע כלל לשמעון שכר הסרסור קמ"ל דגם בכה"ג חייב ליתן לשמעון סרסרותו ורק מגיע לו חלקו אבל גם השני הוא שותף ומגיע לו חלק סרסרותו עיי"ש. אבל לפענ"ד אין הפירוש כלל בהגה"ה ע"י אחר ע"י סרסור אחר אלא כך פירושו ע"י אחר היינו ע"י שליח שלא מכר בעצמו מפני שלוי הי' שונאו עי"ז עשה המכירה ע"י שלוחו כדי שלא יראה פא"פ ואורחא דמלתא כתב אבל זה השליח לא הי' סרסור כלל. ולפי"ז כשנגמר הדבר ע"י סרסור אחר אינו מבואר כלל היאך הדין בזה. אמנם המנהג בכל בתי דינים שהמתחיל נוטל חלק בסרסרות או בשדכנות: והנה בשו"ת שב יעקב סי' י"ג רצה השואל להביא ראיה דאין להמתחיל חלק מש"ס סוף פ"א דסוטה דף י"ג ע"ב דמקשה הש"ס כתיב ויקח משה את עצמות יוסף וכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו ב"י אמר רמי בר חמא כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאלו עשאו והגאון בעל ש"י מקשה אהך מימרא ממדרש ילקוט תהלים וילקוט שמואל מזמור שיר חנוכת הבית לדוד וכו' דוד בנאו והלא שלמה בנאו אלא אמר הקב"ה הואיל וחשבת לבנותו אע"פ ששלמה בנך בנאו לשמך אני קורא ויצא הגאון לחלק אם גם בלא התחלת הראשון הי' השני בעצמו הפעיל הגמר אז אין להמתחיל טענה עי"ש אבל לפענ"ד נראה לישב על דרך אחר דהא מאמר הילקוט מיוסד על ש"ס ערוכה בקדושין סוף פ"ק דף מ' ע"א דמי שחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה וכיון דדוד רצה לבנות והקב"ה הי' מעכב על ידו מחשבה טובה מצטרף למעשה. ולא שייך דבר זה למתחיל כלל דודאי לענין דין מתחיל לא סגי במחשבה לחודא ורק גבי מצוה דוקא מהני מחשבה לחודא והא דאמרינן בסוטה דמי שהתחיל במצוה ולא גמר' ובא אחר וגמר' מעלה על השני הגומר כאילו עשא' היינו ע"כ כשעשה הראשון ההתחלה לא עשאו על דעת לגמור את הדבר. וכן אצל משה כשלקח עצמות יוסף לא לקח במחשבתו להביאה לארץ כנען בעצמו שהרי כבר אמר הקב"ה לו קודם יציאת מצרים בסוף סדר שמות עתה תראה את אשר אעשה לפרעה וכתב רש"י ז"ל ולא העשוי למלכי שבעה אומות כשאביאם לארץ ואף שסבור הי' שתעלה תפלתו ותקובל לרצון לפני הקב"ה שימחול לו על אותו עון עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. וגם בל"ז ע"כ צ"ל דאע"ג דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו ואמרו חכמז"ל בפסחים דף ס"ז עמו במחיצתו היינו רק בתחילת הלקיחה אבל מ"מ לא הי' בדעתו שיהיו העצמות אצלו תמיד ולהעלותם לארץ כנען ולקוברם שם לפי מה דאיתא במדרש רבה שמות פ' ל"ז על הפ' ואתה הקרב אליך כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך הרע לו ע"ש שהי' סבור שהוא יהיה כ"ג ואם הי' נעשה כה"ג אסור לטמא למת וגם איך טמא מת יקרב על גבי המזבח ונכנס למחנה שכינה ואף אם נימא משום דטומאת מת הותרה בציבור הא אמרינן ביומא דף ז' דבאילו של אהרן לכו"ע מהדרינן אטהרה אלא ודאי שלא הי' ברצונו להביאם בעצמו לארץ כנען אלא לקחם כדי להיות המתחיל לבד ולא הגומר ובכה"ג שעשה התחלה מתחלה ע"מ שלא לגמור המצוה נקראת על מי שגמרה. ובעמדי בזה בהאי אא עלה ע"ד לעורר הא דאמרינן בע"ז דכל שבעת ימי המילואים הקריב משה. וכן איתא בקרא בהדיא דאיך הקריב הא הי' טמא משום עצמות יוסף ודעת הרמב"ם בפירושו בסוף זבחים דאף במה שכשר בזר אסור בטומאה וזה היה קרבן יחיד וגם לא הי' קבוע לזה זמן ואיך דחה את הטומאה: אמנם לפי מה דאיתא בגיטין דף ס' ע"א דשמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וקחשיב פרה אדומה ופ' שילוח טמאים א"כ בשבעת ימי המלואים עדיין לא נצטוו על הטומאה ע"ש ברש"י ובתוס' אך לפי"ז קשה לי הא דאיתא בפסחים דף ס"ז דילפינן דט"מ מותר לכנוס במחנה לויה ואפילו מת עצמו מקרא ויקח משה את עצמות יוסף עמו דהיינו עמו במחיצתו מה ראי' הא עדיין לא נאמרה פ' שלוח טמאים וצ"ל דמדכתיב עמו במחיצתו מוכח שגם אח"כ כשנקבעו המחיצות הי' אצלו במחיצתו במחנה לויה אבל מ"מ מפ' בהעלותך דכתיב ויהי אנשים טמאים לנפש אדם ולא היו יכולים לעשות הפסח וכו' מוכח דמשה בעצמו עשה הפסח הרי ע"כ שנטהר מטומאת מת ושוב לא היו אצלו עצמות יוסף ובפרט דאיכא מ"ד דנושאי ארונו של יוסף היו הרי מוכח בהדיא דמשה בחייו לא הוחזק אצלו עצמות יוסף כדי לקוברם בארץ כנען ולא עשה אלא התחלה בלבד ולא יותר. מעתה לענין דינא נמי י"ל ולחלק בין היכא שהמתחיל הי' יכול וגם הי' ברצונו לגמור את הדבר ורק שקפץ ובא אחר וגמר אזי יש להראשון דין מתחיל שמגיע לו חלק סרסרותו משא"כ היכא שלא הי' כלל באפשרות הראשון לגמור את הדבר ורק השני מפני שהוא חשוב ונכבד יותר ע"כ דבריו נשמעים או מפני שפת חלקלקות שיש לו צחות הלשון לפתות אחרים הפעיל להביא הענין לידי גמר ובלעדו הי' הענין נתבטל אין להראשון חלק בסרסרות דלא עשה ולא כלום. ולפענ"ד יש לדמות דבר זה להא דאיתא בב"ק דף נ"א אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב לכו"ע לגבי מיתה משום דמעשה הראשון לא עשה פעולה כ"כ שיתהוה ההיזק עי"ז. אבל אם האחד חפר בור של עשרה ובא אחר והשלימו לכ' שניהם חייבים משום דכאו"א עשה פעולה שיתהווה ההיזק על ידו הו"ל שותפים