מצפה אריה תנינא חלק ב שנט

דמי להטעם דמצוה לקדה"מ דמצד דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין נעשה קנין זה לא שייך בדבר שלב"ל אבל מצד מצוה לקדה"מ דלא חשוב כמו קנין כמו שמבואר בחו"מ סי' רכ"ב אלא שמצוה לקיים דבריו אפשר לומר דזה מהני גם בדבר שלב"ל אך מסתימת דברי הפוסקים לא משמע כן אלא דדבר שלב"ל חשוב כמו שמצוה על דבר שאינו שלו כלל דלא שייך בזה מצוה כלל וקצת ראיה יש לומר מסוגיא דקידושין הנ"ל דמשני הש"ס בנכסים שנפלו לאחר מכאן ואם נימא דמלקדה"מ שייך גם בדבר שלב"ל אכתי קשה יצוה לבניו שיתנו לזה פי שנים ודוחק לומר דמיירי שאין הבנים לפניו שיצוה אותם אך מ"מ מהנכון שיעשו היורשין דבר טיב בעד נשמת המת וכאשר יזדמן כתיבת ס"ת יתנו עכ"פ איזה סך על מקצת ס"ת וכדאמרינן בעלמא שה אפילו מקצת שה למען יהיה עבור נשמת אביהם וזה נכון כ"ז נראה לפענ"ד: סימן ח כבוד הרב החריף מופלג בתורה מו"ה חיים לאנדא נ"י: בדבר השאלה בדברי ריבות שבין שני שותפים שקנו יער אצל יהודי לחטוב עצים ולהמוכר היה עוד חלק יער למכור והתנו הקונים עם המוכר שאינו רשאי למכור החלק השני בתוך משך זמן איזה שנים אשר הגבילו לחטיבת עצים שלהם וכך נכתב בקאנטוראקט אשר נעשה בערכאות ועתה הלך אחד מהשותפים וקנה מהמוכר החלק השני לעצמו והשותף השני צעק ע"ז שאינו רשאי לחטוב בזה החלק השני בתוך משך הזמן שנגבל וכ"ת רוצה לומר שאין להשותף האחד טענה על השני רק על המוכר שעשה שלא כהוגן אבל לא על הקונה וביקש להגיד לו חוו"ד העניה: הנה ראשית כל דבר ראיתי כי יש לעיין בגוף הדבר אם יועיל דבר כזה עפ"י ד"ת וכאשר בינותי בספרים מצאתי לבעל דברי חיים שעמד על מדוכא כעין זו והוא בחלק א' חו"מ סי' ל"א בעסק ד"ת שהתנה המוכר את הבית עם הקונה שאינו רשאי לעשות שענק בבית זה שהוא מוכר וע"ז הראה הגאון ז"ל פנים להלכה דלא מהני כלל וזה התחלתו תשובה הנה באמת לא מצינו שיוכל לשייר איזה כח במקח אשר מכרו המוכר זולת איזה דבר שיש בו ממש ובא לעולם ובעל מנת שהמעשר שלי אמרינן דשייר קרקע אבל בגוונא דנ"ד שפסק המוכר עם הלוקח שלא יהא לו שענק בביתו לא ידעתי במה יחול דבר זה הלא לא שייר המוכר שום דבר לעצמו ואם נימא שיהא מטעם חיוב שחייב עצמו הקונה שלא יהא לו שענק בביתו לא מצינו חיוב על דבר שלא לעשות ואחר שהאריך בביאור הש"ס דב"ב דף ס"ג ע"א גבי ע"מ שהמעשר שלי הביא שלכאורה מצינו במגילה דף כ"ז ע"ב במשנה אין מוכרין בהכ"נ אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו דברי ר"מ וחכמים אומרים מוכרין ממכר עולם חוץ מד' דברים וכו' אלמא דמהני מה שמוכר חוץ מד' דברים אמנם רש"י ז"ל כתב דזה רק משום כבוד מכירת בהכ"נ וכ"כ הרשב"א ורז"ה ור"מ שמפרשים שהתנאי דוקא י"ל דבאמת צריך להתנות בתורת תנאי שאם יעשה אחד מד' דברים שיהא המקח בטל למפרע זהו ת"ד וסיים שנ"ל שאין בתנאי זה ממש אך מצד המנהג שנהגו כל אנשי מדינתינו כן הוי כמו יכולים החמרין להתנות נגד הדין ע"ש: והנה לכאורה עלה על לבי לעורר סיוע לדבריו מב"ק דף ע"ח ע"ב בעי ר' ירמיה מכרה חוץ משלשים יום חוץ ממלאכתה חוץ מעוברה מהו וכ' רש"י חוץ משלשים יום אעשה בה מלאכתי. חוץ ממלאכתה אם תרצה לשוחטה שחוט מיד ואם תעשה בה מלאכה המלאכה שלי מי הוה שיור אי לא משמע דוקא בכה"ג ששייר לעצמו דבר שיש בו ממש אבל אם אמר חוץ משלשים יום או חוץ ממלאכתה שלא יעשה בה מלאכה כלל לא מהני דאל"כ מי דחקו לרש"י ז"ל להוסיף בה דברים מה שלא נאמר בהגמרא אך באמת יש לומר דסבר רש"י ז"ל דבכה"ג שלא שייר לעצמו שום זכות רק שמגרע זכות של הקונה שלא יעשה בה מלאכה אע"ג דמהני תנאי זה מ"מ לא חשיב שיור שיפטור מד' וה' אחרי דלהמוכר עכ"פ לא נשאר שום זכות בהבהמה וכן מסתברא משו"ה דקדק רש"י ז"ל שהשאיר זכות מלאכתה לעצמו: עוד עלה על לבי לומר דאפילו אם מכר והתנה חוץ ממלאכתה באופן דנימא דלא מהני מצד הדין משום דאינו יכול להתנות תנאי כזה והתנאי בטל והמכיר' קיימת בכל הפרטים מ"מ יש לומר דבמכירה כזו לא מתחייב בתשלומי ד' וה' כיון דאיהו לא מכר על אופן שיתחייב לשלם אלא שעפ"י חק התורה איכא מכירה גמורה לא חשוב ומכרו כולה באיסורא ואמרתי דיש להביא ראי' דבכה"ג חייב מש"ס דב"ק דף ע"ו ע"א דפריך אמתניתין גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר וכו' בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קא טובח דהקדש קא טבח לאו דמרי' קא טאב אלא אהקדש ליחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ע"ש ולכאורה הא משכחת לה שאמר רגלה של זו עולה דאיכא דס"ל פשטה קדושה בכולה ואפילו למ"ד אין כולה עולה מ"מ מודה באבר שהנשמה תלויה בו דפשטה קדושה בכולה כדאיתא בקידושין דף ז' ע"א ובמס' חולין דף ס"ט ומשו"ה לא מחייב אהקדש כיון דלא הקדיש את כולה ובעינן ומכרו כולה באיסורא וליכא אלא מוכח דמ"מ כיון דפשטה קדושה בכולה ונעשה כולה הקדש על ידו חייב בתשלומי ד' וה': שוב התבוננתי דיש לחקור בגנב שהקדיש חלק מהבהמ' אם פשטה קדושה בכולה. דבקדושין שם איתא האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת ופריך ונפשטה קדושה בכולה מי לא תניא רגלה של זו עולה תהא כולה עולה ודחי מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת וכו' והקש' הרשב"א בחידושיו דמאי איכפת לן שיש דעת אחרת הא האשה ג"כ נתרצית לקדושין ותירץ דאילו בעיא האשה לעכובי מעכבא אינה מקודשת. מכח דבריו בלבד השתא דבעיא דניפשוט בכולה הו"ל כמקחת את עצמה ע"ש. והנה הא דמהני הקדש של הגנב זהו דוקא אחר יאוש ואע"ג דיאוש לחודא לא קני ורק ההקדש חל מחמת שינוי השם מ"מ בלא יאוש לא חשוב שינוי השם כמו שכתבו התוס' ב"ק דף ס"ז ע"א ע"ש א"כ דבר זה שייך בהקדיש את כולה אבל אם אמר רגלה של זו עולה ולאידך מ"ד אבר שהנשמ' תלוי' בו יהי' עולה במה יפשוט קדושה בכולה הא ליכא מקדיש כלל כיון שהגנב לא הקדיש את כולה והוה כאילו הקדש קונה את עצמה בלי מקדיש דלא הוה הקדש כלל וכן מסתברא. אבל אני תמה אקרא על הגאון בעל דברי חיים ז"ל הלא דבר זה מבואר בחו"מ סי' רמ"א סעיף ה' בטור ובמחבר דאם נתנה לו על מנת שלא ליתנה לאחר או שלא למכרה או שלא להקדיש' או אפילו ע"מ שלא יעשה בה שום. דבר אלא דבר פלוני הוה מתנה לאותו דבר שפירש בלבד. וע"ז כתב הסמ"ע דלא גרע ממקנה לו בו חלק וא"ל אני ואתה נהיה בו שותפין דקנה ה"נ הוא של המקבל בדבר זה ושל הנותן בהמותר עכ"ל א"כ הכא נמי במתנ' שלא יהא שענק יכול המוכר לעכב עליו שזכות זה נשאר אצל המוכר: הן אמת דקשה לי טובא. מש"ס דקידושין דף ע"ח ע"ב דפריך הש"ס אהא דנאמן אדם לומר זה בני בכור פשיטא אי בעי למיתב ליה במתנ' מי לא יהיב ליה ומאי