מצפה אריה תנינא חלק ב שנז

דאם הוא יגלה דעתו דניחא ליה בכסף לחודא דיש לומר הוכיח סופו על תחלתו דמעיקרא נמי היה דעתו לגמור הקנין בכסף לבד והוי כאלו פירש וכי תימא דהאיך מהמנינן ליה על גילוי דעתו עכשיו דלמא הוא משקר וכל כונתו הוא רק לקיים המקח ונראה דתליא באמת אם יש בידו אופן אחר כעין שכתב הרא"ש להחזיק בשדה בתורת הפקר אז שפיר מהימן מטעם מיגו דאי בעי זכה בהשדה בתורת הפקר אבל אם לא היה אופן אחר בידו להחזיק בהשדה אזי אין לו להאמין כלל ודו"ק: ואת אשר אנכי אחזה בזה דהנה לכאורה יש להקשות לפי מאי דפסקינן בשו"ע סי' קצ"ד דהלוקח השני מחויב ליתן את הדמים וכתב הסמ"ע הטעם בזה דאף דהלוקח הראשון לא גמר דעתו לקנות בכסף לחוד מ"מ היה עכ"פ דעתו ליקח את השדה בתורת משכון על המעות והוי השדה אצלו במשכנתא ועיין בטור שכתב כן בשם רבינו האי גאון ז"ל ומעתה לפי מאי דאמרינן בב"מ דף ק"ח ע"ב מאי משכנתא דשכונה גביה מאי נ"מ לדינא דבר מצרא והרבה מהקדמונים ז"ל סבירי להו דמשכנתא מסלק ליה לשאר מצרנים וא"כ קשה אמאי אמרינן הכא כל המחזיק בו זכה אמאי לא מסלקינן ליה להשני שהחזיק מחמת שהראשון הוא בר מצרא וגבי הפקר נמי איכא דינא דב"מ כמבואר בשו"ע חו"מ סי' קע"ה סעי' נ"ו דאם המחזיק יכול למצוא במקום אחר המצרן מסלק ליה וא"כ הכא שמחויב ליתן את הדמים הא יכול לקנות במקום אחר והוי כלוקח ואין לדחות דהא קי"ל דבא מעכו"ם ליכא דינא דב"מ משום דאמר ליה ארי אברחי ממך כדאיתא בב"מ דף ק"ח ע"ב דז"א דבמשכנתא אין חילוק כלל ואפילו במשכנתא של נכרי שייך דינא דב"מ כמו שמוכח מתוס' ב"מ דף ע"ג ע"ב גבי רב מרי בר רחל שמשכן ליה ההוא עכו"ם ביתא אזל רבא זבניה שהקשו למה לא סילק רב מרי לרבא מטעם דינא דב"מ ע"ש ומוכח מזה דבמשכנתא כיון דלא שייך לומר ארי אברחי ממך אין חילוק בין ישראל לעכו"ם ועיין בשטמ"ק שם שהביא פלוגתא בזה ועיין בנה"מ שם אך באמת שפיר ניחא דכיון דאנן סהדי שהראשון שנתן את הדמים להנכרי לא רצה לקנותה בלא שטר והשני שהחזיק הא גמר דעתו לקנותה בלא שטר משו"ה אין כאן דינא דב"מ דעל אופן זה שקנה המחזיק השני לא רצה כלל הראשון לקנותה ומבואר בשו"ע חו"מ שם שהראשון צריך לקיים אופנים של השני ומעתה לפ"ז היכי שבאמת התנה הראשון לקנותה בלא שטר או שגילה עכ"פ דעתו שחפצו ורצונו לקנות בלי שטר אמרינן שדעתו הוא על הכסף לחודיה אפילו אם נימא דכל זה לקנותה מתורת מכירה מ"מ כיון דהשדה אצלו במשכנתא א"כ נעשה מצרן ויכול לסלק להשני שבא להחזיק מתורת מצרנות אך כ"ז להסוברים דהשני צריך להחזיר הדמים להראשון אבל לדעת הרא"ש שפטור גם מלשלם הדמים ליכא דין מצרנות בזה: והנה להנה"מ שהביא דעת קצת הסוברים דהא דהשני ונחזיר הדמים אינו מטעם דהוי משכנתא להראשון אלא משום דקא משתרשי ליה ע"ש ואם כה נימא נסתר כל זה דמסתברא דאין להראשון תורת מצרנות. והנה יש לחקור מ"מ לדעתם הא דקי"ל זבין מעכו"ם לית ביה משום דינא דב"מ אי הוי דוקא היכי דקנה בשטר ובכסף משום דבכה"ג מצי אמר ארי אברחי ממך אבל היכי דקונה מתחילה בכסף לחודא ואחר כן החזיק בה אז בתורת הפקר מי אמרינן דבכה"ג נמי ליכא דינא דב"מ או דילמא נהי דמעיקרא אברח הארי מ"מ בשעה שהחזיק כבר היתה הפקר ולכן ביד המצרנים לסלקו וליתן לו את הדמים ואפילו לפי מה שנראה מהסמ"ע בסי' קנ"ה דבשדה הפקר בגונא דלא מצי המחזיק למצוא במקום אחר אפילו אם רוצה המצרן שיתן לו שוויה של השדה אינו יכול לסלק להמחזיק היינו רק משום דבשעה שהחזיק שפיר החזיק דאם לא היה מחזיק לא היה נותן לו המצרן השיווי של השדה אבל הכא כיון דאפילו אם לא היה מחזיק ג"כ היה המצרן מחויב להחזיר לו הדמים אפשר לומר דאיכא טענת מצרנות אבל מסתימת הלשון זבין מעכו"ם ליכא משום דינא דב"מ משמע דאין חילוק באיזה אופן היה הקנין: והנה לכאורה היה אפשר להביא קצת ראיה מב"ב דף נ"ד ע"ב מהא דרב הונא דזבין ארעא מנכרי ואתא ישראל ורפק בה פורתא ואוקמיה ר"נ בידיה ואמר ר"ה לרב נחמן מאי דעתך כשמואל וכו' ליעבד לי מר כאידך דשמואל דאמר לא קנה אלא מקום מכושו והנה לכאורה אפילו אם לא קנה רק המקום שרפק מ"מ נעשה מצרן על השאר ובידו לסלק לר"ה וליתן לו את המעות אבל באמת זה אינו דכיון דעכ"פ זה הישראל חשוב רשע במה שהחזיק א"כ ל"ש ביה דינא דב"מ וכן כתבתי במקום אחר דהיכי דהמצרן נעשה מצרן באיסור והיה רשע מחמת קנין שדה שלו אין לו טענת מצרנות וכן מסתברא ופשוט: סימן ו כבוד ידידי הרב המאוה"ג החוב"ק המפורסם כש"ת מו"ה אלטר שפירא נ"י האבד"ק וויקנא יע"א במדינת בוקאווינא: בדבר שאלתו באחד שהניח עזבון כמה אלפים ר"כ והניח בת יחידה קטנה והניח חנות על עולמית לעניים ואשתו האלמנה חלקה ביום היאצ"ט מההכנסה איזה סך לעניים לא כל הכנסת החנות ועתה בתו היחידה דחיקא לה שעתא טובא ויש לה בת שהגיע פרקה לנשואין ועל כן בא בעל האשה הנ"ל לפני כ"ת בשאלתו אם מותר לאשתו למכור החנות לצורך נשואי בתו או עכ"פ ללוות מעות על החנות ומההכנסה ישלם את החוב וכתב כי לא נשאר מאביה שום צוואה רק שמעו מכמה אנשים שהחנות השאיר אביו על עולמית לצדקה: והנה כ"ת כתב במכתבו כלשון הזה וגם הניח חנות א' על עולמית היינו שבכל שנה יש להשכיר החנות וליתן זה המעות לעניים ביום היאצ"ט והנה כולל שני דברים ביחד שעפ"י ד"ת יש חילוק גדול בין אם החנות עצמה שייך לעניים דאם נתן החנות עצמה לעניים קיי"ל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי אבל היכי שאמר שיתנו השכר לעניים איכא פלוגתא בין הרמב"ם להרא"ש ז"ל והובא בחו"מ סי' רי"ב סעיף ז' שכתב המחבר אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית לעניים זכו בהם עניים וכתב בהגה"ה וי"א דלא קנו ההקדש ולא הצדקה כלום דאין אדם מקדיש דשלב"ל ועיין בש"ך סעי"ק ח' שכתב דדעת הרש"ל כדעת הי"א והנה ראיתי להקצה"ח שכתב להביא ראי' לשיטת הרמב"ם ז"ל מב"מ דף ט' ע"ב מי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ואמאי לא קני לעצמו לפי אוקימתא דמעני לעני מחלוקת אלא צ"ל דכיון דאמר ה"ז לפלוני עני ונתן לצדקה ה"ז נדר וחייב ליתן לעני אחר עכ"פ וכדעת הפוסקים דכ"ז שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה מעני זה לעני אחר: ושוב כתב בספר הנ"ל ולדעת הרא"ש ז"ל דס"ל דאין צריך לקיים דבריו משום נדר היכא דאמר יהי' הקדש נראה ליישב קושיא הנ"ל לפמ"ש הרא"ש ז"ל במס' נדרים דף ל"ד בשם ה"ר אליעזר ממיץ דהיכי שהיה לפניו ככר של הפקר ולא היה אחר סמוך לה אלא הוא דיכול להקדישו כיון שבידו לזכות בה ולא הוי דשלב"ל א"כ הכא