מצפה אריה תנינא חלק ב שנו

ולפי הנ"ל עולה שפיר במה דפליגי הס"ד והתרצן דלכאורה קשה להבין וכי פליגי בדבר מציאות והוה האיך נקרא ואיזו שם אשר תקראו לו אולם גם בש"ס ב"ק דף ס"ז איתא ג"כ כעין זה דפריך הש"ס והרי מריש דמעיקרא כשורא והשתא טללא ותנן על המריש הגזול שבנאו בבירה שנוטל דמי' מפני תקנת השבים טעמא משום תקנת השבים הא לאו הכי הדר בעיני' אמר רב יוסף מריש שמו עליו ע"ש ואינו מבואר החילוק שבין הס"ד והתרצן דהמקשן קאמר דמעיקרא כשורא והשתא טללא אבל שם מריש לא הזכיר כלל והתרצן משני לי' דמריש שמו עליו ונ"ל ברור דלשון חכמים לחוד ולשון בני אדם לחוד דבלשון חכמים שנקרא מריש קודם שבנאו בבנין ולא נשתנה אלא גם אח"כ שמו עליו אבל בלשון בני אדם לא נקרא מריש כלל אלא מעיקרא נקרא כשורא ואחר שבנאו בבנין נקרא טללא וסבר הס"ד דסגי מה שנשתנה בלשון בני אדם לחוד וזה סגי ליקנה בתורת שינוי השם והתרצן משני דכיון דבלשון חכמים ליכא שינוי השם אלא שמו עליו לא חשיב שינוי השם לקנותו בכך אע"ג דבלשון בני אדם איכא שינוי השם. ועל דרך זה יש לפרש ג"כ הש"ס דסוכה דבלשון חכמים נקרא מעיקרא אסא ואח"כ הושענא וסבר הס"ד דבזה לחודא סגי אע"פ דרגילות בני אדם לקרוא גם מעיקרא הושענא והתרצן משני דכיון דבלשון בני אדם ליכא שינוי השם דרגילות לקרוא גם מקודם הושענא לא חשיב שינוי השם לקנותו בכך: סימן ה אל כבוד ידידי הרב הגדול מופלא ומופלג מו"ה אליעזר מישעל נ"י וכעת הרב הגאבד"ק טורקא: מה שהקשה כ"ת על הט"ז חו"מ סי' קצ"ד שכתב לחלוק על הסמ"ע דאפילו אם הותנה בפירוש לקנות בכסף לחודיה וגלה דעתו שסומך על הכסף ג"כ לא מהני ממה שכתב הרא"ש דאם פקח הוא זה שנותן המעות יחזיק בה בתורת הפקר ולדעת הסמ"ע למה צריך לכך יגלה הישראל דעתו שהוא סומך על הכסף אלא מוכח דגם גלוי דעתו בזה ל"מ וע"ז הקשה כ"ת דמאי ראיה הוא זו דהרא"ש מיירי בשכבר נתן הכסף ולהכי פשיטא דלא מהני כיון דלא גילה דעתו בשעת מעשה אבל אם התנה בשעת נתינת המעות אפשר לומר כדעת הסמ"ע דמהני. לכאורה דברי כ"ת צודקים בזה. אכן כד דייקת בה זה אינו דהנה השטמ"ק הביא דעת הי"א דאם נתן הנכרי אח"כ לישראל את השטר קנה הישראל והוא ז"ל הקשה ע"ז דמאי מהני נתינת השטר אחרי שכבר איסתליק ליה נכרי מהשדה ע"ש ואנכי בחידושי ביארתי דעת הי"א דסבירא להו דסילוקא של הנכרי אינו חשיב כמו הפקר גמור דקי"ל כרבנן דפליגי אדר' יוסי דאמר בנדרים דף מ"ג ע"א הפקר כמתנה עד דאתי לרשות זוכה אלא תיכף משעת הפקר יוצא מרשות בעלים אבל בסילוק של הנכרי אינו כן אלא דרשות לכל אדם לזכות בהן ומ"מ כל כמה דלא זכה בהו שום אדם ברשות נכרי קיימא דוגמא לזה כתב הגאון מליסא בספר נה"מ סי' רס"ב דאף דקי"ל יאוש וש"ר קנה מ"מ כל כמה דלא הוי ש"ר ברשות בעלים קיימי וע"ש שדבריו נכונים למעיין וא"כ הכא נמי י"ל הכי דסילוקו של הנכרי אינו אלא שאינו מקפיד הנכרי שוב על הקרקע ואם בא אחר והחזיק קנה אבל מ"מ אם קדם המוכר ונתן שטר להישראל שפיר מהני ומעתה לפי דעת הי"א שבכח העכו"ם המוכר ליתן שטר אף לאחר שנסתלק עולים דברי הט"ז יפה דאם מינא דתנאי מהני א"כ צריך להיות דמהני גם אם מגלה דעתו שסומך על הכסף שביד הנכרי דהא אמרינן בש"ס קידושין דף נ"ט גבי המקדש לאחר ל' יום דאם לא בא אחר וקידשה רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות מ"ט הני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי ע"ש א"כ אם לא קנה הישראל תיכף עם נתינת הכסף להעכו"ם משום דלא סמך דעתיה לקנות בשעת מעשה מ"מ חשוב כסף של קנין ואימתי שירצה יוכל לזכות בהשדה בקנין של כסף ולא הי' צריך להחזיק בתורת הפקר אלא מדכתב הרא"ש שיחזיק בה בתורת הפקר מוכח דלא מהני תנאי וזה ברור לדעתי אולם לפ"ז יש לדחות ראיית הט"ז דאולי הרא"ש ס"ל כדעת החולקים על הי"א דכיון דהנכרי כבר איסתלק אין בידו כלל להקנות להישראל ולפ"ז נראה. לומר דלא מהני גילוי דעתו אח"כ ודו"ק: אמנם לכאורה י"ל דגם לפי דעת הסוברין דשטר אח"כ לא מהני מ"מ גילוי דעתו מהני ומטעם דאמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה. וכדאמרינן בפרק אלו מציאות דף כ"ב גבי כלך אצל יפות דאם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה ואפילו לאביי אמרינן התם היכי דשוויה שליח דאמרינן מדהשתא ניחא ליה ביפות מסתמא גם מעיקרא היה דעתו לתרום מן היפות אע"פ שדרך רוב בני אדם לתרום מהבנינות ואם לא דגלי דעתיה הוי אמרינן מסתמא היה דעתו כדעת שאר בני אדם מ"מ השתא דגלי דעתיה שאין דעתו מסכמת לדעת רוב בני אדם אלא הוא מהמיעוט בני אדם שתורמין מן היפות אמרינן דמסתמא מעיקרא היה דעתו לכך דהוכיח סופו על תחילתו וכן כתב השטמ"ק תרגמא אביי בדשוויה שליח ח"ל פירוש כיון דשוויה שליח ודאי כו"ע מודי שדנים מסופו על תחילתו דכיון דבסופו ניחא ליה הוי כאילו ניחא ליה בפירוש מעיקרא וכאילו הוי יאוש מדעת עכ"ל ע"ש וא"כ הכא נמי דכוותיה: ודע דמה שכתבו התוס' בב"מ שם ד"ה ואם וז"ל וא"ת ונימא דהשתא ודאי ניחא ליה אבל מתחילה בשעה שתרם אי הוי ידע לא הוי ניחא ליה שאין דרך לתרום מן היפות כדאמרינן לעיל בדבר שיש בו סימן כו' וי"ל דכיון דחזינן ליה דניחא ביה השתא אמרינן ניחא ליה נמי מעיקרא משום מצוה עכ"ל לדעתי נראה דאין כונתם בדשוויה שליח דבזה גם בלא טעמא דמצוה אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ולא דמי כלל לדבר שיש בו סימן דהתם לא הוי ידע כלל אבל הכא דהוי ידע שעשה שליח לתרום אלא אנן לא ידעינן לפרש כונתו אם על היפות או על הבינינות ותלינן דמסתמא דעתו כדרך רוב בני אדם לכן כיון דמפרש אח"כ שדעתו לתרום מן היפות הוכיח סופו על תחילתו ורק קושית התוס' לפי מה דפריך התם הס"ד לאביי וסבר הס"ד דלא שוויה שליח ע"ז שפיר הקשו התוס' הא דמי לדבר שיש בו סימן וא"כ כו"ע מודי בזה דלא מהני וע"ז תירצו דמשום מצוה יש לדמות דבר זה לדבר שאין בו סימן דתליא בפלוגתא דאביי ורבא תדע דע"כ צריך לפרש הכי כונת התוס' דאם נפרש דמשום מצוה עדיף מאבידה א"כ למה צריך לאוקמי בדשוויה שליח אמאי לא משני דשאני גבי תרומה דמשום מצוה אמרינן הכי אלא ע"כ כדפרישנא. ומעתה לפי דברינו מיושב דברי הט"ז דאם נימא דתנאי מהני א"כ גם במגלה דעתו אח"כ יהא מהני דנימא דהוכיח סופו על תחלתו דגם מעיקרא היה סמיכת דעתו על הכסף לבדו וביחוד לפי מה שהקשו התוס' בב"ב שם ד"ה וישראל וז"ל והקשה הרשב"א אמאי לא קנה בכסף גרידא וכו' וליכא למימר שאינו גומר בדעתו לקנות עד שיהי' בשטר דמאחר דהעכו"ם מסתלק למה לא יגמור בדעתו לקנות ויניחנו להיות הפקר והול"ל דהוי כאלו פירש אי בעינא בכספא איקני וצ"ל דאנן סהדי שלא היה בדעתו לקנות אלא כמו שהוא רגיל לקנות עם ישראל בשטר ע"ש ולפ"ז פשיטא