מצפה אריה תנינא חלק ב שנג

אצל כל אדם ואם נגנב האתרוג י"ל דמצי גנב מיפטר נפשי' במה שהאתרוג שוה לכל אדם ולא מה שר"ג נתן אלף זוז ודו"ק: ונראה דלזה כיוונו התוס' שם ד"ה מי מצי פטר וז"ל אבל הנודר עצמו פשיטא דמצי פטר נפשי' אי לא בעי למעבד מצוה מן המובחר עכ"ל מוכח מדבריהם דאלו הי' הדין דכיון דכבר הפריש שור לעולתו שוב נתחייב באחרות של שור אחר ויש לב"ד לכופו ע"ז לא הוה מיבעי' לי' להש"ס כלל רק בעיי' הש"ס באופן שאין הב"ד יכולים לכופו רק יש עליו מצוה מן המובחר אם מיקרי זה אחריות ומעתה האתרוג שהי' בידו למכור את האתרוג וליקח דמים הרבה כשיווי של האתרוג פשיטא דליכא מקום ספק כלל שמחויב לשלם כל השיווי של האתרוג. ומעתה לפי"מ דפשיט הש"ס דגנב מצי פטר נפשי' בכבש שמעינן דחיוב אחריות לא מקרי אלא מה שמחויב מצד הדין ויש לב"ד לכופו ע"ז אבל מה שהיא מטעם מצוה לבר כעין זה לא מיחשב כולי האי להיות בתורת חיוב אחריות ולפי"מ שכתבתי דכשנשחט עולה שלא לשמה אף דלא עלו לבעלים לשם חובה מ"מ אין ביד ב"ד לכופו אתרי שכבר הביא לעזרה דבזה יצא ידי חובתו לכו"ע דאף ר' יהודה לא פליג אלא בחטאות ואשמות וקנים דבזה סבר ר' יהודה דהתורה חייבתו להביא קרבן כשר ואם נפסל ביד ב"ד לכופו להביא קרבן אחר עד שנזרק הדם דאז כבר נתכפר אבל בעולה דהחיוב בא ע"י עצמו כיון שהביא למזרח אין הב"ד כופין שוב כלל כעין זה לא מקרי חיוב אחריות ועולה יפה מה שלא נזכר בפלוגתא דר"ש ור' יהודה שם במעילה רק חטאות ואשמות וקינין ולא עולה ושלמים של נדרים אם הביא משל הקרש דבזה כו"ע מודים דמועל מכשהביא לעזרה דבזה מחשב הוצאת מרשותו כיון שאין ביד ב"ד לכופו להביא קרבן אחר לא חשוב חיוב אחריות: והנה שם בסוכה איתא למה לי למימר שלקחו באלף זוז להודיעך כמה מצות חביבות עליהן ולכאורה יש לדקדק בתיבת עליהן והי' צריך להיות על ר"ג שהוא נתן אלף זוז אבל לא על הזקנים שהיו עמו ויצאו באתרוג שלו ומלשון מלשון עליהן משמע דעל כולם היו מצות חביבות ואיך דבר זה מוכח. ונ"ל די"ל דהנה בש"ס איתא התם איל מר בר אמימר לרב אשי אבא צלויי קא מצלי ביה וכתב רש"י ז"ל מרוב חיבתו עליו הי' מתפלל בו ופריך הש"ס מהא דתניא לא לא יאחוז אדם תפילין בידו וס"ת בחיקו ויתפלל כו' ואמר שמואל סכין וקערה ככר ומעות הרי אלו כיוצא בהן וכתב רש"י שאם יפול יהא נמאש והש"ס משני התם לאו מצוה נינהו יטריד בהו הכא מצוה נינהו ולא טריד בהו ע"ש עכ"פ שמעינן שיש חשש שמא יפול ונ"ל דמשו"ה סמכו הך מימרא דמר בר אמימר להך עובדא דר"ג לאשמועינן דמשום חיבוב מצות אתרוג יש לאחוז בתפלה וה"ה הזקנים ג"כ מסתמא הי' אוחזים בידם בתפלתם ולפי הנ"ל קיבלו עליהם אחריות שאם יפלו ישלמו לרבן גמליאל סך אלף זוז ולא חששו לזה ולהכי קאמר הש"ס שהיו מצות חביבות עליהן ואם כה נימא יהי' מוכת מתוך זה שהאחרות הוא על כל מה שנתן הבעה"ב שהאתרוג שלו דאל"כ גם אם יתקלקל האתרוג לא היו צריכים לשלם כל כך ומנין לנו שהיו מצות חביבות עליהן ודו"ק: והנה השעה"מ בהשמטות כתב בשם הראב"ד ז"ל דעד כאן לא בעי רבא אי אמרינן דמצי מיפטר נפשי' בכבש כו' אלא לענין חיוב ד' וה' דהוי רק קנסא אבל קרן פשיטא דחייב הגנב לשלם שור מעליא כעין שגנב דמצי למימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ואת גרמת לי היזקא ע"ש שהאריך בזה ולפע"ד יש לסתור מהתוס' כתובות דף ק"ח ד"ה ועל העתיד לגבות שהקשו על רש"י שפירש ואפילו לא נגבה לבסוף ממתניתין דשקלים ומייתי לה בפ' הזהב דף נ"ח בני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו מהשלוחים או שנאבדו אם עד שלא נתרמה התרומה נשבעים לבני העיר ובני העיר שוקלים ומביאים אחרים תהתיהם ואם כפירוש רש"י דאפילו אי לא נגנב לבסוף תורמים עליהם אמאי בני העיר שוקלים ומביאים אחרים תחתיהם אי משום מצוה אפילו משנתרמו נמי כו' אלא נראה לפרש כו' ועל העתיד לגבות שיבוא לידי גבוי לבסוף כו' ע"ש עכ"פ נשמע מדבריהם דגם אחר שנתרמו התרומה מצוה על הבעלים לשקול ולהביא אחרים תחתיהם והנה שם מפרש מה דקתני אם משנתרמה התרומה כו' בנושא שכר עסקינן דנשבעים ליטול שכרן ונשבעים לבני העיר במעמר גזברים ואם נימא דמשום מצוה נמי יכולים לתבוע לא הוה צריך הגמרא לאוקמא בנושא שכר אלא כיון שאפילו כשתורמים עליהם משל צבור ג"כ יש מצוה לתרום משלהם ממש שפיר יכולים לתבוע את השלוחים וישבעו השלוחים לבני העיר במעמד גזברים אלא מזה יש ראיה מוכרחת דמשום מצוה אין לב"ד לחייב לשלם או לישבע דמצי השלוחים לטעון לאו בעל דברים דידן את וכמו כן לפ"ז גם בגמרא דב"ק מיבעי' לי' להש"ס גם לענין קרן ודו"ק: ועתה נחזור לתמיהת הקצה"ח והנה"מ על התומים מה ה' דשקלים שכתבו דאישתמיטתי' לי' משנה ערוכה דפרק ובעזהש"י אנא מזכה להצדיק לדברי התומים בפשיטות דשפיר קאמר דאי נימא דפורע חובו של חבירו בבע"ח דוחק חייב לשלם מאי מהני שבא ליד כהן ונאבד או נפסלו אפילו לפי התקנה דאיתא במתניתין דשקלים שתיקנו שיהא באות משל ציבור ולדברי ר' יהודה המספיק מביא הא מ"מ כיון דאלו לא התקינו הב"ד תקנה זו הי' מצד הדין שהוא חייב להביא אחרים תחתיהם ועכשיו לאחר התקנה חשיבי הציבור לרבנן או המספיק אליבא דר' יהודה כפורע חוב בעדו למה לא יהא מחויב לשלם להם כדין פורע חוב בבע"ח דוחק להת"ק חייב לשלם לציבור ולר"י להמספיק ופשיטא דהתקנה לא הי' כדי לפוטרו מממון רק שרצו שיהא לכל ישראל חלק בקרבנות ולא שיגיע לו רוחא ומה אלא מוכח דפורע חוב של חבירו גם בבע"ח דוחק פטור משו"ה שפיר נסתרו דברי השיך ודו"ק, וכן מה שמצינו ברש"י בב"מ שם דלאחר שנתרמה התרומה פסידא דהקדש זהו לפי דס"ל דפורע חוב של חבירו פטור לכן כיון שתורמים בעבורו אין להקדש לתבוע מממו דלא עדיף מפורע חובו וכן לאחר תקנת ב"ד שמביאים חטאת ואשם וקינים שנפסלו משל ציבור או משל המספיק אין להם לתבוע מהבעלים כדין פורע חוב של חבירו דפטור אפילו בבע"ח דוחק ודו"ק: סימן ד עוד בענין הנ"ל התוס' בב"ק דף ע"ו ע"ב ד"ה והשתא כתבו וז"ל וקדשי מזבח אומר ר"י אע"ג דמקרי על שם בעלים ולא הוי הקרש כמכירה מ"מ למ"ד יאוש לא קני חשיב כיאוש ושינוי רשות לענין דחל הקרש אחר יאוש כדמשמע לעיל דף ס"ו ע"ב דבעי לאוכוחי אביי לרבה דיאוש לא קני מקרבנו ולא הגזול אפ"ה אמר שם דחל הקדש אע"ג דאכתי לא אסיק אדעתי' דהוי יאוש ושינוי השם אלא משום דהוי יאוש ושינוי רשות עד כאן דבריהם ע"ש והקשה הפ"י דלמה צריכים לומר מטעם יאוש וש"ר תיפוק לי' דלפי המסקנא י"ל מטעם שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש כמו דאמרינן לעיל דף ס"ז שהבאתי בסי' הקודם וע"ש בפ"י שלא העלה ארוכה לזה: