מצפה אריה תנינא חלק ב שנב

ושקלים אבל לא קתני נדרים ונדבות. ולכאורה למה השמיט התנא נדרים ונדבות אם הביא משל הקדש דבשלמא נדבות לא מצי למיתני דאין הקדשו חל כלל כיון דכבר היה הבהמה הקדש איך מצי לחול דבריו מה שאמר הרי זו הקדש אבל למה השמיט נדרים אם קנה ממעות הקדש בהמה לצאת ידי נדרו אלא צריך לומר דאין דין נדר שוה לחטאות ואשמות וקינים דגבי נדר החיוב בא ע"י עצמו שאמר הרי עלי עולה או שלמים ובודאי לא קיבל עליו רק מה שבידו לקיים דבריו דהיינו להפריש ולהביא לעזרה להקריב קרבנו אבל ההקרבה בעצם אין הדבר תלוי בו וע"כ במה שהביא לעזרה קיים את נדרו ומעתה אין עליו שום דבר של חיוב וכן איתא בר"ה דף ו' ע"א דאיצטריך תרי קראי אזהרה על הב"ד שיעשוהו חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב דאי אשמועינן אפריש ולא אקריב דקא משהי ליה גביה וכן מייתי ליה שם מקרא בהדיא אל פתח אוהל מועד יקריב אותו הרי כשהקריב אל פתח אוהל מועד שוב אין הב"ד כופין אותו וכן כתב רש"י בחולין קל"ט ע"א ד"ה דמחוסר הקרבה דכי אמר עלי הכי קאמר עלי להביאו לעזרה ע"ש וכן הוא הענין מה דאיתא במגילה דאמר ר"ש מה שעליו חייב באחריותו כו' ומפרש בגמרא דכיון דאמר עלי כמאן דטעון אכתפיה דמי היינו מה שיש בידו לעשות קיבל עליו וזהו שצריך להביא לעזרה דשוב אין ביד הבעלים לעשות דאף שגם השחיטה כשרה בזר מ"מ הא אי אפשר בלא כהן שיעמוד אצלו לקבל הדם ומה שכתב רש"י ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הוא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאיזה כפרה אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו לפע"ד כיון רש"י ג"כ לזה שזהו כפרתו כשעושה מה שמוטל עליו דהיינו הקרבה לעזרה דזהו כפרה שלו וזהו פירושו באיזה כפרה אמרתי לך דלא תימא כפרה ממש שהוא זריקת הדם אלא באותו שעליו דהיינו הבאה לעזרה ובזה לא פליג ר' יהודה אלא פליג בחטאות ואשמות וקיני זבין וקיני זבות ושקלים דרחמנא חייבה להביאם דבזה סבר דחייב באחריותן כ"ז שלא נזרקו דמן: והנה ראיתי מקשים על דברי רש"י ממתניתין בריש זבחים ב' ע"א דקתני כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכתב רש"י שצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו וישחטנו לשמן הנה מלבד לפמ"ש בספר שעה"מ בפרק ז' מה' חובל ומזיק בשם המ"ל דזר ששחט שלא לשמו חייב לשלם מטעם מזיק פשיטא דלא קשה כלל די"ל דכונת רש"י בד"ה שהשוחט חייב להביא קרבן אחר אלא גם בלא זה לפי הנ"ל לא קשיא דיש לומר דנהי דצריך להביא קרבן אחר מ"מ אין הב"ד כופין אותו ע"ז דמה שאנו כופין אותו להקריב הוא מקרא דיקריב אותו דכיון דאמר עלי היינו להביא קרבן קאמר אבל אחרי הבאתו לעזרה מנ"ל דרמי על הב"ד שיעשוהו להביא קרבן אחר הא על זה לית לן ריבוי' ואפשר דמצוה אכתי רמיא עליו אבל אין הב"ד כופין אותו וכל דאין ביד הב"ד לכופו לא מיקרי חיוב אחריות: והנה יש להעיר על הא דאמרינן בב"ק דף ע"ו הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריות ברשותי' דידיה קיימא וכ' רש"י ז"ל כגון דאמר הרי עלי עולה ודבר הגול"מ כממון דמי ולאו מכירה היא ודחי הש"ס מדסיפא ר"ש רישא לאו ר"ש ואח"כ פריך אסיפא ר"ש אומר כו' איפכא מיבעי לי' קדשים שחייב באחריותן פטור דאכתי לא נפק מרשותיה ע"ש וקשה לי הא ר"ש סובר במעילה דמשהביאו לעזרה נפטר מאחריות כמו שהבאתי למעלה א"כ הא דקתני במתניתין גנב והקדיש ואח"כ טבח על כרחך כבר הביאו לעזרה א"כ נהי דפטור אטביחה דכי טבח דהקדש קא טבח ליחייב אמה שהקדיש מתורת מכירה דאע"ג דבשעה שהקדיש לא נפקא מרשותיה כיון דאכתי חייבים באחריות מ"מ אחרי שהביא לעזרה נפטר מאחריות נימא מה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים ואין לדחות ולומר דהא דסובר ר"ש דבהבאת הבעלים לעזרה נפטר מאחריות זה אינו אלא כשהקרבן כשר להקרבה אבל גנב שהקדיש דפסול להקרבה לא נפטר בהבאתו לעזרה דאכתי קשה הא לעיל דף ס"ו איתא המוכר לפני יאוש ר"נ אמר חייב וכן סברי התם ר' יוחנן ור"ל חזינן דאע"ג דלא אהני מעשיו מחמת שהוא גזול ואין בידו של הגנב למכור מ"מ כיון שנעשה בי' מעשה מכירה אם הי' שלו חייבי' רחמנא בתשלומי ד' וה' א"כ הכי נמי אלו הי' שלו הי' הקדש מעלמא והי' נפטר מאחריות משהביאו לעזרה השתא נמי לחייב בד' וה': אמנם י"ל דהנה שם בב"ק דף ע"ח ע"ב אי' מכרה חוץ מאחד מריבוא שבו פטור מד' וה' ואינו מבואר איך הדין אם הלך ומכר אח"כ החלק ששייר אם נתחייב בד' וה' כיון שעתה נגמר המכירה בשלימות ומסתברא דחייב ובהא דאיבעי' התם הגמרא מכרה חוץ לשלשים יום חוץ ממלאכתה מהו וכתב הלחם משנה בפרק ב' מהל' גניבה הלכה י"ב דאפילו אם כבר עברו הל' יום ג"כ פטור ובשט"מ כתב וז"ל מי הוה מכירה ומחייב לאלתר בתשלומי ד' וה' מלשונו משמע דאיבעיית הש"ס דוקא בתוך כ' יום אבל אם כבר עברו הל' יום ואח"כ הוכר הגנב פשיטא דחייב ולפ"ז נ"ל דבההקדש כה"ג דבשעה שהקדיש אכתי הי' ברשותי' לר"ש משום חיוב אחריות ורק משהביאו לעזרה נעשה מכירה גמורה תליא ג"כ בזה אבל שיטת הל"מ דבכה"ג פטור כיון דבשעת ההקדש הוי שיור ולהשטמ"ק חייב בד' וה' ומ"מ צ"ע: שוב מצאתי בספר המקנה קדושין דף כ"ב ע"ב ברש"י ד"ה כי קא זכו שכתב ואין להקשות דא"כ לחייב על המכירה דבשעה שהקדיש הו"ל כמוכר חלק הכהנים והאימורים ואח"כ כשמוכר חלק הבעלים הו"ל כמוכר כולה ז"א דהא אפילו אי מכר חוץ משלשים יום מיבעי לי' התם בדף ע"ח א"כ י"ל דבעינן שימכור כולו בפעם אחת אבל הכא כיון דלא הוה מכירה כולה בפעם אחת י"ל דלא מחייב ע"ש ולפמ"ש נראה שיש להביא ראי' מהגמרא הנ"ל דפטור ויש לחלק ואנכי לא באתי אלא לעורר: והנה כבר נודע מה שנסתפק המהר"ם מינץ ז"ל הובא במ"ל בפרק ט"ו הלכה א' מהל' מעה"ק בגונב אתרוג הדר של חבירו שהי' שוויו הרבה דמים אם צריך לשלם לו מה שהאתרוג הי' שוה או יכול לומר לו שיוכל לצאת ידי מצות אתרוג באתרוג פשוט והביא ע"ז לדמות למה דאיתא בש"ס ב"ק דף ע"ח בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מי מצי גנב מיפטר נפשי' בכבש לרבנן כו' או דלמא מצי א"ל אנא בעינא למעבד מצוה מן המובחר הכא נמי גבי אתרוג יכול זה למימר אנא בעינא לקיים מצותי באתרוג הדר והמ"ל כתב וכד מעיינינן שפיר נראה דלא דמי כלל משום דשאני התם דשור זה שהפריש אין לו דמים דהא קי"ל דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום נמצא שאין חיובו של הגנב אלא משום תשלומי' של הנודר ומשו"ה פטר נפשי' בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"ע אבל הכא גבי אתרוג מצי הנגזל למימר אנא הוה זביננא לי' בדמים יקרים כו' ע"ש ועי' ח"צ סי' ק"כ שהביא ג"כ דברי המהר"ם הנ"ל וכתב דברי שגגה הם ע"ש: והנה לפע"ד גם המהר"ם מינץ ידע דבר זה אך ספיקו אינו בכל אתרוג דעלמא אלא כעובדא דמצינו בסוכה דף מ"א ע"ב גבי רבן גמליאל שנתן אלף זוז בעד אתרוג ופשיטא דלמכירה אינו שוה אפילו מאה זוז אף לא הרבה פחות מזה ובכה"ג שפיר יש להסתפק דדמי ממש להך איבעי' דהש"ס דשיווי' של האתרוג אינו אלא כמו שנותנים בעדו למכירה שאר בני אדם ולא אצל ר"ג שהוא אדם פרטי כמו דאמרינן בעלמא בטלה דעתו