מצפה אריה תנינא חלק ב שנ

אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע וקשה לי הא הטעם דאמר רבא שם בסנהדרין דף ט' אדם קרוב אצל עצמו זהו משום דאמרינן פלגינן דיבוריה כמו שכתב רש"י ז"ל וכל הקדמונים א"כ הכא אפילו אם נימא דפלגינן דיבורי' ובר בינתוס הלוה בריבית לאיש אחר מ"מ עכ"פ זה האיש דאמר לדידי אוזפי בריביתא הי' מן העדים על ההלואה א"כ נפסל מחמת שעבר על הלאו דלא תשימון עליו נשך. הן אמת שהש"ך בחו"מ סי' נ"ב כתב דרק המלוה והלוה נפסלין ולא העדים מחמת דלא משמע לאינשי אלא במלוה ולוה ודלא כט"ז יו"ד סי' קס"א דגם העדים נפסלים ע"ש והנה המ"ל בהל' מלוה ולוה האריך הרבה בדבר זה והביא טעמא של הש"ך בשם תשו' הריב"ש סי' תק"ב שכתב שלא נפסלו העדים משום דלא משמע לאינשי ואפילו את"ל דמפסלי עדים הא לא נפסלו אלא מדרבנן ופסולי דרבנן בעי הכרזה ע"כ ומסתפק המ"ל בפשט כונתו בסוף הלשון של הריב"ש ומשמע דעכ"פ מדרבנן העדים פסולים וכן הביא בשם בעל כנה"ג דאפילו במלוה ע"פ העדים פסולים ומעתה קשה דאף אי פלגינן דיבורי' הוא פסול מחמת שהי' עד על מלוה בריבית וכן קשת על הך סהד' דאמר קמי דידי אוזיף בריבית א"כ הוא נפסל על מה שהי' עד מלוה בריבית וליכא למימר דהוא לא נעשה עד אלא הי' בשעת מעשה ההלואה דזה אינו לפי מה דפסקינן בחו"מ סי' ל"ו דעדים צריכין לראות לכוין כדי להעיד אח"כ בב"ד ואם לא בא להעיד רק למחזי לא מקרי עד כשר א"כ על כרחך נתכוין זה העד דאמר קמי דידי אוזיף בריבית שבא לתכלית הזה לראות כדי להעיד א"כ נפסל משום שעבר על לא תשימון אי מה"ת או עכ"פ מדרבנן ולמה פסל רבא לבר ביניתוס משום עדותם של אלו גם לא משכחת כלל בשום פעם לפסול מלוה בריבית עפ"י עדים ולא משכחת נמי לפסול העדים מחמת עדותן דהא קי"ל אין אדם נפסל ע"י עצמו דאי אפשר לאחוז החבל בשני ראשין דאם אין הב"ד מקבל עדותן מאיזה טעם יהיו נפסלין אבל לפמ"ש דנעשו פסולין רק מכאן ולהבא שפיר ניחא ולפ"ז צריך לפרש מה שהקשו התוס' ב"מ דף ע"ב ע"א ד"ה שטר ותימא דאמאי אין העדים נפסלים כיון שעוברים על לא תשימון כו' כונתם שיהי' נפסלים מכאן ולהבא אבל משמעות התוס' לא כן הוא אלא כונתם שיהי' השטר פסול מחמת דהעדים נפסלים אך גם זה י"ל דהשטר חתמו אחר ההלואה ובשעת חתימתן כבר היו פסולים: עוד עלה על לבי דמשכחת לה לפסול את המלוה בריבית שבאו לשם לראות את ההלואה לא כדי לראות גוף ההלואה אלא כדי להעיד לפסול את המלוה והעדים. אבל זה דוחק לפע"ד אלא יש אופן דמשכחת לה כגון שהיו אנוסים מחמת נפשות כמו שתירצו בתוס' שם על קושייתם שטרי חוב המוקדמים ע"ש גם אולי יש לומר דהא דאמרינן דלהסוברים דפסול מדרבנן זה אינו אלא לפי מה דקי"ל כאביי דמה"ת לא בעינן רשע דחמס אבל לרבא לשיטתי' דמה"ת לא מיפסל אלא רשע דחמס ס"ל לרבא דכל שאינו רשע דחמס אפילו מדרבנן לא מיפסל אבל קשה לחדש דבר זה כיון דלא מצינו דאיפלגי בזה אביי ורבא וצ"ע: אחר כותבי כל זה ראיתי בספר שו"מ מהדורא שתיתא' סי' קל"ג כתב בשם אביו הגאון ז"ל במה שנסתפק בעל חוו"ד בסי' ק"ס בריבית דרבנן אי העדים נפסלים וע"ז אמר אביו הג' ז"ל שנעלם ממנו דברי התוס' בב"מ דף ע"ב ד"ה שטר שכתבו דמיירי בריבית דרבנן ולא נפסלו העדים כיון שאין מרויחין והיינו כו' דאף דקי"ל כאביי אדרבנן לא מקרי רשע וא"כ מבואר ספיקו של הגאון ז"ל כו' וע"ז השיב הגאון המחבר ז"ל דיש לדחות דמיירי בלא הכריזו ובאיסור דרבנן הא בעי הכרזה מיהו לפמ"ש הנ"י דלאותו עדות מפסלי אף בלא הכרזה עדיין קשה ע"ש ולפי הנ"ל אין התחלה לקושיא זו אך מלבד זה אגב שיטפא כתב האסתפקתא של החוו"ד אם העדים נפסלים בריבית דרבנן דליכא אפילו רמז מזה כלל וספיקו של החוו"ד הוא רק אם העדים עוברים על לא תשימון בריבית דרבנן ודבר זה ליכא למיפשט מדברי התוס' ובחנם כתב שנעלם מהגאון חו"ד דברי התוס': סימן ג לכבוד הרב הגדול החריף ובקי משנתו זך ונקי בפלפול וסברא מו"ה ישראל יוסף בק"ק בערטש: אשר כתב כ"ת על מה שכתבתי בספרי מצפה אריה סי' ט"ו לתמוה על הש"ך חו"מ סי' ל"ז ס"ק כ"ט שהשיג על הרבינו יהודה בן הרא"ש דאם מכר הגזלן באחריות חשוב הלוקח נוגע בעדותו משום דכיון דהמכירה היה באחריות לא חשיב שינוי רשות ומפיק ליה שמעון מלוי וע"ז כתב הש"ך דאין דבריהם נראין וכי מה ענין אחריות אצל שינוי רשות ואנכי כתבתי שם דאשתמיטתיה למרן הש"ך מ"ש התוס' בב"ק פרק מרובה דף ס"ו שכתבו דיש כאן יאוש ושינוי רשות באותן קרבנות שאין הגזלן חייב באחריותן עוד הבאתי דברי התוס' שם דף ס"ז ע"א ד"ה מעיקרא בהקדשות שאין חייב באחריותן לא הוי צריך ליתן טעם זה דהא יש כאן שינוי רשות אלא בעי לאוקמא אפילו בחטאת ואשם ואע"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ע"ש א"כ מבואר בהדיא בדבריהם דכל שחייב הגזלן באחריות לא חשיב שינוי רשות וע"ז כתב כ"ת ליישב שמדברי התוס' הללו אין סתירה לדעת הש"ך דהרי לא לחנם סיימו התוס' וכתבו דבעי לאוקמא אפילו בחטאת ואשם דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וכונתם דדוקא בהקדשות היכי שהמקדיש חייב באחריות לא חשוב שינוי רשות מחמת שמצטרפים שני הטעמים ביחד האחריות וגם מה שיש עדיין שם בעלים הראשונים לבטל השינוי רשות מה שא"כ בחולין אין בכח של הטעם דחיוב האחריות בלבד לבטל השינוי רשות כדעת הש"ך זהו תדכ"ת: והנה ראשית דבר אגיד לכ"ת שלא דקדק יפה בלשון התוס' והשמיט תיבת ואע"ג וזה לשון התוס' ואע"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן מ"מ שינוי השם יש כאן ע"ש א"כ כונתם רק לפרש לענין שינוי השם דאע"ג דאכתי שם בעלים הראשונים עלה מ"מ חשוב שינוי השם אפילו בחטאת ואשם אבל לא קאי כלל לענין שינוי רשות דהגמרא לא קאמר הך סברא לקמן דף ע"ו אלא לפרש מתניתין דקתני גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור ופריך אהקדש לחייב דמה לי מכר להדיוט ומה לי מכר לשמים וע"ז משני דמכר להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכר לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן א"כ לא מהני הך סברא אלא למיפטר מד' וה' אבל לא דנימא דמחמת זה לא חשוב שינוי רשות ועוד הא מוכח מגמרא דלענין לפטור מתשלומי ד' וה' אין חילוק כלל בין אי הגזלן חייב באחריות או לא דאפילו אי הקדיש קדשים שאינו חייב באחריותן ג"כ פטור מד' וה' דאכתי תורא דראובן הוא דמקרי עולתו של פלוני וכמו שכתב רש"י ז"ל שם דאין לומר דמיירי דוקא בקדשים שהוא חייב באחריותן אבל בקדשים שאינו חייב באחריותן חייב הגנב לשלם ד' וה' דאם כה נימא קשה הא דקאמר הגמרא שם בתר הכי אדר' שמעון אמרי נהי דסבר ר"ש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים איפכא מיבעיא ליה קדשים שחייב באחריותן פטור דאכתי לא נפיק מרשותו