מצפה אריה תנינא חלק ב שמז

יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר וע"ז פריך האי מוקדשין היכי דמי אילימא דחזי קן בעלמא ואקדשי' ומי קדוש כו' אלא דאגבי' לאם ואקדש' והדר' מעיקרא איחייב לי' בשילוח ולכאור' יש להקשות דניהו דמעיקרא איחייב לי' בשילוח מ"מ נימא כיון דאקדש' ומצוה להביא לידי גזבר יבא עשה וידח' עשה ואם תאמר מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ז"א דיש לומר דבזה גילתה התורה דכיון דאיכא מצוה להביא לידי גזבר נפקע העשה דשילוח כדי שיקיים מצוה המוטלת עליו להביא לידי גזבר ולא דמי כלל להא דמייתי הש"ס שחט חיה ואח"כ הקדיש חייב לכסות שכבר איחייב בכיסוי דהתם כשהוא מכסה הדם אינו מבטל בזה שום מצות עשה משא"כ הכא שיש כאן מצוה להביא לידי גזבר אך לפי האמת דכתיב תשלח אפילו לדבר מצוה שפיר ניחא דהא גלי רחמנא קרא דתשלח דאין לדחות מצות שילוח משום מצוה אחרת ומשו"ה שפיר פריך דמעיקרא איחייב לי' בשילוח ושוב לא מיפטר מחמת שהקדיש אח"כ כמו שחט חיה ואח"כ הקדיש דחייב לכסות: והנה לעיל ריש פרקין דף קל"ח בתוס' ד"ה יצא כתבו ונרא' דפשטא דקרא דריש דמשמע דקרא מיירי שיכול לשלחו אבל הקדש מצוה להביאו לידי גזבר ע"ש ולפי"ז יש מקום לחלק בין אם הי' כבר מחויב להביא קן יולדת או צפורי מצורע והלך ומצא קן ביצים דלא מיחייב בשילוח ולאו מטעם דעדל"ת אלא כיון שמוטל עליו מצוה להביא קן יולדת או צפורי מצורע התורה פטרתו משילוח אעפ"י שלא הקדיש כלל כמו דאמרינן התם עוף טהור שהרג את הנפש פטור משילוח מפני שצריך להביאו לידי ב"ד א"כ מעיקרא לא נתחייב בשילוח כלל שהתורה פטרתו אבל אם בשעת שמצא האם יושבת על הביצים לא הי' עדיין מחויב להביא קרבן כלל רק אחר שלקח האם ולא שלחה אלא נשתהה אצלו עד שנעשה מחויב להביא קן יולדת או צפורי מצורע בזה מחוייב לשלח כיון שכבר נתחייב ואתה באת לומר מטעם עדל"ת ועשה או עשה לחודא וע"ז שקיל הש"ס וטרי דלמה לן קרא דתשלח תיפוק לי' דאין עדל"ת ועשה או אפילו עשה לחודא אינו דוחה כיון דכבר נתחייב בשילוח בשעה שמצא הקן ולפ"ז קשה דאפשר להש"ס לשנוי' דאיצטריך קרא דתשלח היכי שכבר הי' מחוייב להביא קרבן קודם שמצא הקן דתשלח אפילו לדבר מצוה דבלא קרא הוה פטרינן לי' משילוח משום שצריך להביא לידי גזבר וצ"ל דהש"ס לא נחית לזה מחמת דא"כ הי' צריך להיות הך מימרא דההוא מרבנן לרבא אמתניתין דריש פרקין דקתני אבל לא במוקדשין מטעם שצריך להביא לידי גזבר דלאשמיעונן דלדבר מצוה כשלא הקדיש עדיין חייב בשילוח דמרבינן מקרא דתשלח ולמה המתין עם הך מימרא עד משנה הלזו אבל הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ג מהלכות שחיטה הלכה כ' הטעם דמוקדשין פטור מלשלח אינו מדרשא דמי שאתה מצווה לשלחו כו' אלא מדכתיב והבנים תקח לך וזו אינו שלך ע"ש בכ"מ ובל"מ רק גבי עוף שהרג את הנפש נקט הטעם דפטור משילוח מחמת הדרשא במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שצריך להביאו לידי ב"ד א"כ לא שייך כלל למתניתין דלעיל ושפיר יש לומר כנ"ל דתשלח אתי לדבר מצוה כשהי' מחויב להביא קרבן קודם שמצא הקן אבל אם מצא הקן ואח"כ נתחייב להביא קרבן דכבר איתחייב מעיקרא לא ילפינן מקרא דתשלח אלא אם עדיין לא לקח אמרינן אין עדל"ת ועשה אבל אם לקח ע"מ לשלח שפיר עשה דמצורע דוחה עשה דשילוח הקן משום דגדול השלום: ובמה שכתבתי נתיישב לי מה שהקשיתי בספרי מצפה ארי' סי' נ"ג בחולין דף קט"ו דפריך הש"ס אותו ואת בנו ליתסר ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי שילוח הקן ליתסר לא אמרה תורה שלח לתקלה וכתב רש"י לישנא אחרינא שילוח הקן ליתסר כל שילוח הקן ליתסר האם לעולם ואפילו שלחה דהא כל שתיעבתי לך הרי הוא לך לעולם בבל תאכל והרי אסרתי לך באותה שעה וע"ז הקשיתי למה לא משני הש"ס מדאמר רחמנא תשלח אפילו לדבר מצוה ש"מ דלהדיוט שרי כמו דמשני באותו ואת בנו וזהו קושיא גדולה אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא דהא שפיר איצטריך קרא דתשלח דאי לאו קרא הוא אמינא דכיון דצריך לדבר מצוה כגון לטהרת מצורע שוב נסתלק מאליו מצוה שילוח הקן דכל שצריך להביא לידי גזבר או לידי כהן ליכא עשה דשילוח הקן וממילא לא הוי בכלל כל שתיעבתי לך כיון דמעיקרא לא חל עלי' מצות שילוח הקן ועד כאן לא מצינו דכל שנאסר להדיוט אסור לגבוה רק היכי שחל עלי' מצות שילוח הקן אבל לא בכה"ג שלא חל עלי' מצות שילוח הקן כלל ודו"ק: סימן נב בשו"ע אה"ע סי' קס"ט סעיף כ"ג איתא מנעל של ע"ז כו' לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה כו' וכתב הב"ש בס"ק כ"ב דאיירי בע"ז של עכו"ם והפקיר וכוונתו שלא לקנות המנעל כו' לפ"ז אסור לחלוץ בו מטעם שאין שלו המנעל ולר"ת איירי בע"ז של עכו"ם ובטלו ע"ש והנה אנכי לא אבין למה כתב טעם שאין המנעל שלו ולא כתב הטעם שכתבו הראשונים ונחלקו בזה רבותינו ז"ל וביותר מבואר ברשב"א בחידושיו וז"ל ומיהו לכתחילה לא תחלוץ משום שנראית כשנהנית מע"ז א"נ משום דלכל למצוה מאיס כו' ע"ש ושני טעמים הללו איתא, בחידושי המאירי ובחידושי הריטב"א ז"ל אך הרשב"א הוסיף לומר דיש מפרשים דלכתחילה לא תחלוץ משום שנהנית שניתרת להנשא ע"י כך אבל בדיעבד חליצתה כשרה דנהי דעבדא איסורא חליצתה לא מיפסלא בהכי והרמב"ן ז"ל חולק ע"ז דא"כ הי' צריך להיות דגם בדיעבד החליצה פסולה והביא ראי' מסוגיא דר"ה דף כ"ח ע"ש ושום אחד מהם לא הזכיר הטעם שאינו שלו ועוד יותר תמוה מה שסיים ולר"ת איירי בע"ז של עכו"ם ובטלו א"כ ע"כ מיירי אפילו קנאו מן העכו"ם דהא רשאי לקנותו ומ"מ פסול משום דמאיס למצוה דאי משום שאינו שלו איזה חילוק יש בין הי' מקודם של ע"ז ובטלו לבין הי' של חבירו ישראל דלכתחילה לא יחלוץ מחמת שאינו שלו ואם קנאו ג"כ אין חילוק ורשאי להב"ש לחלוץ בו אפילו לכתחילה סוף דבר שדברי הב"ש המה אצלי כספר החתום: הן אמת שבתוס' שם כתבו וי"ל כגון שהגביה השופר והסנדל על מנת שלא לקנותו דהא תנן (לעיל דף ק"א) במנעל שאינו שלו חליצתה כשרה ע"ש אבל התוס' כתבו לענין דיעבד דכשר אבל לא כתבו דלכתחילה פסול מטעם שאינו שלו: וכשאני לעצמי לא אדע אם בעינן שיהי' שלו ממש כמו ד' מינים שבלולב אלא דבעינן שיהי' עשוי לרגלו אבל אם נעשה לרגלו ולא שילם מעות עדיין אע"פ שלא קנה ולא נתכוין לקנותו מ"מ אפשר דחולצין בו לכתחילה כיון שנעשה לו להילוכו חשיב נעלו והא דאיתא התם בסוגיא דא"ל רב יוסף לאביי הכי קאמינא לך הב לי' ואקני' לי' ז"א אלא בגונא דהתם שהסנדל לא נעשה לפי מידת רגלו דבכה"ג בעינן לכתחילה שיהי' עכ"פ שלו והטעם בזה כתב הרשב"א דלכתחילה גזרו משום קטן או גדול שאין יכול להלך בו או שאינו חופה את רוב רגלו דכל שאינו שלו אינו עשוי כמידת רגלו ע"ש אבל אם נעשה כמידת רגלו אין צריך שיהי' שלו אף לכתחילה אחרי שנעשה