מצפה אריה תנינא חלק ב שמד

עיי"ש וקשה לי הא מוכח מש"ס דסוטה דגם ביבמה שייך לומר גדול השלום דאי לאו הכי איך יכול למחוק שם הקדוש על המים ובשלמא לפי מאי דמסיק הש"ס בסוטה דפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן מיירי כגון שבא עלי' יבם בבית חמיה שפיר ניחא די"ל דדוקא בכה"ג שכבר בא עלי' שייך לומר גדול השלום אבל קודם ביאה לא אמרינן גדול השלום אבל להס"ד בסוטה דלא מיירי שבא עלי' מוכח דגם ביבמה קודם שבא עלי' שייך לומר גדול השלום קשה נימא דעשה דיבום דוחה ללאו ועשה דאלמנ' לכה"ג משום דגדול השלום וצריך לומר דענין גדול השלום ביבמה להקים שם המת על נחלתו ובמגילת רות נקרא היבם גואל ומצד היבמה נקרא חסד כדכתיב הטבת חסדך האחרון. עוד יראה המעיין דעיקר פרכת הש"ס הוא רק על ארוסה כדאמרינן טעמא דכתיבי הני קראי הא לאו הכי ה"א ארוס' שתיא הא כי אתא ר"א ב"ח מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה מבלעדי אישך משקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל אבל אשמורת יבם לא פריך משמע דהוה ניחא להס"ד וכתב רש"י ז"ל ביבמות דף נ"ח דשכיבת המת שכיבת בעל הוא ע"ש א"כ גם לפי מה דמשני סובר ר' יאשי' דשומרת יבם שותת אפילו אם לא בא עליה יבם בבית חמיה ועכצ"ל דמוחקין מטעם גדול השלום וגם ר' יונתן דפליג היא רק משום מיעוטא דקרא אבל בלא"ה הי' שומרת יבם שותת וגם בלא זה לא מסתברא כלל דלפליגי בזה אי בשומרת יבם שייך גדול השלום: ויש לומר דדוקא דיבמה שהיא מותרת ליבם לעולם אמרינן דגדול השלום אבל כאן באלמנ' לכה"ג דאפילו אם נימא דעשה דיבום דוחה ללאו ועשה דאלמנ' וגרוש' לא שרי אלא ביאה ראשונ' אבל ביאה שני' אסור' כמו דמשנינן גזירה ביאה ראשונ' אטו ביאה שני' בכה"ג לא שייך לומר גדול השלום: אבל אחר העיון הרבה יש לפקפק בזה ולומר דהא דביאה שני' שני' אסורה זה אינו אלא במי שיש לו לקיים מצות יבום בביאה ראשונ' לבד אבל היכא שאי אפשר מצות יבום אלא א"כ באופן שתהי' היבמה מותרת ליבם לעולם ואם לא נתיר לו להיות לו לאשתו לעולם לא יתקיים מצות יבום על כרחנו להתיר גם ביאות אחרות דהכל חדא הוא כיון דזה תליא בזה. ואמינא להביא ראי' ברורה לזה מתוס' פסחים דף כ"ט ע"א ד"ה אתי שהקשו בשם ריב"א הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמ' לא מקיים עשה דפסח דאכילת פסח אינו אלא בלילה ותירץ דמיירי שנשחט פסח עליו קודם שידחה עשה דהשלמה כו' הלכך כשמקריב כפרתו מקיים עשה דפסח דאז הוא ראוי לאכיל' שאם לא הי' יכול להקריב' לא הוה ראוי לאכול והפסח הי' פסול עכ"ל וחזינן דאע"ג שהוא מקריב הפסח קודם עשה דהשלמה ואכילת הפסח אינו יכול לדחות לעשה דהשלמ' דאנן קימ"ל דאכילת הפסח לא מעכבא וגם לא הוה בעידנא כמו שהקשו התוס' אלא כיון דבעינן שיהי' ראוי לאכיל' וע"י דחיית עשה דהשלמה אנו מתקנין עשה דהקרבת הפסח למפרע שפיר דוחה א"כ הכא נמי כיון דקיום מצות יבום בביאה ראשונ' תליא בזה שאם נתיר לו גם ביאה שני' אז הוא מקיים מצות יבום אבל אי לא נתיר ביאה שכי' לא מקיים המצוה בביאה ראשונ' דבעינן שתהי' ראוי' לו לאשה לעולם ואי אפשר בלא"ה צריכין אנו להתיר לו לעולם דהכל הוא בכלל מצות יבום וזה ברור דוגמא לזה ראיתי בשו"ת הרי"מ להגאון ר' יצחק מאיר מווארשא ז"ל בחלק יור"ד סי' י"ט שמפלפל שם בדבריהם בקידושין דף ל"ח בהירושלמי דאמאי לא אכלו חדש דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחרש וע"ז הקשה הרי"מ הא בפסחים דף ל"ח איתא דבעינן מצה הראוי' לשבעה ולפ"ז איך יוצאין בחדש הא לא הוה מצה הנאכלת לשבעה ימים (ובקושיא זה כבר קדמוהו בשעה"מ ועי' בהגהותיי מלחמת ארי' סי' צ"ד) וע"ז כתב הגאון הרי"מ דזה חשוב ראוי לשבעה שאם יהי' המצוה תליא בזה שיהי' מותר כל שבעה ובלא"ה אי אפשר לקיים בודאי יהי' מותר לאכול כל שבעה מטעם עשה דוחה ל"ת כיון דבלא"ה לא יקיים העשה ע"ש שהאריך שם קצת לחקור בדבר זה וכתב התם דלא מצינו כזה שנדחה העשה הל"ת אחר קיום המצוה שיהי' מותר לעבור אח"כ כדי שיהי' מקיים העשה למפרע: ולפענ"ד מצינו בתוס' דפסחים שהבאתי למעלה דדוחין עשה דהשלימ' כדי שיקוים למפרע עשה דפסח אמנם נראה לפענ"ד דגם בלא"ה אין דבריו נכונים דהתם פירושו של דבר דבעינן מצה הנאכלת לשבעה הוי פירושא דכזית מצה שהיא אוכל לשם אכילת מצה מצוה אם לא יאכל אותו יהי' ראוי לאכול כל שבעת הימים וכאן אם לא יאכל כזית מצה בליל' שוב אינו נאכל למחר א"כ לא חשוב מצה הנאכלת לשבעה לא מה שיאכל זיתים אחרים בכל שבעה וכי עי"ז שיאכל זיתים אחרים חשוב כזית זה שהוא אוכל למצוה מצה הנאכלת לשבעה ואנכי תמה אקרא פה קדוש יאמר דבר זה: ואמינא עוד שיש להביא סעד לזה שכתבתי למעלה דהעש' בכחה לדחות ל"ת גם בכה"ג מכתובות דף מ' ע"א דפריך התם הש"ס אמתניתין דקתני נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראוי' לבוא בישראל אינו רשאי לקיימה כו' ואמאי וליתי עשה ולידחי ל"ת ובספר הפלא' הקשה הא עשה לא הוה אלא בביא' ראשונ' ובביאה שני' ליכא עשה א"כ לא הוה אשה הראוי' לקיימה ותירץ דביאה שני' נמי הוה עשה דכתיב לא יוכל נשלח' כל ימיו ודרשינן כל ימיו בעמוד והחזר קאי ע"ש אבל לא ראה מ"ש השיטה מקובצת בשם הרשב"א ז"ל דאחר ביאה ראשונ' תו ליכא עשה ומשום זה דוחה דברי מורו ז"ל שרצה לפרש דפרכת הגמרא קאי אנמצא בה דבר ערוה ע"ש. ולפי הנ"ל שפיר ניחא די"ל דאע"ג דעשה לא הוה אלא בביא' ראשונ' מ"מ כיון דקיום המצוה תליא בזה שתהא אשה הראוי' לקיימה שפיר מותרת היא לו לעולם כיון דעי"ז יתקיים המצוה דלו תהי' לאשה למפרע וכסברת התוס' דפסחים שהבאתי למעלה. אולם מדברי השיט' מקובצת בשם הרשב"א מוכח דלא סבירא לי' האי סברא. אך יש לומר דהרשב"א מיירי בנמצא בה דבר ערוה אחר ביאה ראשונ' דבשעת הביאה היתה ראוי' לקיימה בכה"ג תו ליכא עשה בביא' שני' כיון דעכ"פ בביא' ראשונ' היתה ראוי' לקיימה קיים העשה דלו תהי' לאשה כתיקונ' ודו"ק: ובזה ארווחנא ליישב קושית התוס' אהא דמשני הש"ס אימר אמרינן עשה דוחה ל"ת כגון מילה בצרעת אבל הכא אי אמרה לא בעינא לי' מי איתא לעשה כלל והקשו בתוס' ד"ה כגון מכיבוד אב ואם דאיצטריך קרא דלא דחי הא בלא"ה הו"א דדחי הא התם נמי אי אמרו אב ואם לא בעינא ליכא עשה כלל ע"ש. ולפי הנ"ל יש לחלק ולומר דבאמת בביא' שהיא גוף המצוה שצותה התורה לקיימה לא אמרינן הך סברא דאלו אמרה לא בעינא כמו בכיבוד אב ואם אבל הכא יש עוד ענין דאנו צריכין להתיר גם הביאות של אחר ביאה ראשונ' עד לעולם שביאות הללו אינם גוף המצוה רק כגורם והכשר מצוה בזה יש מקום לומר כיון דאי אמרה לא בעינא אין כאן מצוה כלל אין כדאי לדחות ל"ת אחר קיום המצוה למפרע דלא דמי אב ואם שהיא גוף המצוה ודו"ק: והנה לפי"ז יש להקשות בהא דאיתא ר"פ אלו נערות דף כ"ט ע"ב ולו תהי' לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה ר"ש ב"נ אומר אשה הראויה לקיימה מאי בינייהו אמר ר' זירא ממזרת ונתינ' איכא בינייהו למ"ד יש בה הויה היא נמי יש בה הויה למ"ד ראויה לקיימה