מצפה אריה תנינא חלק ב שמב

בתולים גם מתחילת התקנ' לא תקנו כלל שתהא אשה נשאת ברביעי כדאמרינן התם בגמרא בסוגיא דאי איכא בתי דינין דקביעי האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ע"ש אלא עכצ"ל דכך הוא הדבר שלעולם הי' אפשר להיות שתנשא בצינע' שלא יתודע לטפסר כלל אלא שהיו חוששין על צד הרחוק שמא יתודע לטפסר ויבעול אותה אבל פשיטא שלא היו הנשואין חלילה אדעתא דהכי תדע דאי לא תימא הכי איך פריך הש"ס ולידרוש להו דאונס שרי דאיך יעלה על הדעת למימר הכי דתנשא על מנת שתיבעל לטפסר תחילה אלא על כרחך שהי' באפשרות לעשות הנשואין בצינע' עפ"י רוב אלא שהי' חשש סכנה שמא יתודע לטפסר וכן הוא בירושלמי שם הלכה ה' דבנות כהנות מטמינות היו ופריך ויטמינו אף בנות ישראל קול יוצא ומלכותא שמעה ואילן ואילן מתערבבין ע"ש ובודאי אף בנות ישראל היו מטמינות א"ע עפ"י רוב כל כמה שהי' ביכולתם דלפע"ד לא מסתבר כלל לומר שנשי ישראל לא היו מטמינות את עצמן כדי שינצלו הכהנות דהרי קי"ל חייך קודמין אלא הפירוש שהב"ד היו משתדלין יותר בעד הצלת הכהנות וגם הכהנות בעצמן היו מכניסות א"ע בסכנה יותר מנשי ישראל וכן מוכח ממה דאיתא התם מה סימן היה להן קול מגרוס בעיר משתה שם משתה שם ולכאור' קשה הי' להם לבטל הסעוד' והמשתה לגמרי כדי שלא יבעלו לטפסר אלא מוכח שהי' רק חשש בעלמא ולעתים רחוקים ולכך לא מצאו חז"ל לנכון לבטל הסעוד' לגמרי שהיא מצוה לשמח חתן וכלה בשביל דבר זה: סימן מח הנה בטור אה"ע סי' קנ"ז הביא כתב רב שרירא גאון נפלה לפני מומר כו' זקוקה ליבם ורב יהודאי כתב אי כד נסבה בעלה הוי יבם מומר לא בעי חליצ' מיני' ואם הי' הבעל מומר ומת בשמדותו בלא בנים אינה צריכה יבום דהא לאו אחיו הוה ואין זקוק לה חליצ' והב"י הביא בשם המרדכי בפרק החולץ יבמה שנפלה לפני מומר פטורה מן החליצ' ע"ש וס"ל דגם אם נשתמד היבם אחר שכנסה בעלה פטורה מחליצ' וכן הוא בשו"ע אבה"ע שם אבל לכו"ע אם בשעת מיתת בעלה לא הי' מומר אלא אח"כ נעשה מומר צריכה חליצ' כיון דבשעת נפילה היתה זקוקה ליבום ע"ש ולכאור' צריך להבין כיון דדעת הגאון ז"ל דע"י השמדה קודם הנפיל' ליכא זיקה אמאי פשיטא להו דהמיר דתו אחר הנפיל' היא זקוקה ליבום אמאי לא נימא דנפקעת הזיקה דמקודם כמו דתנן ביבמות דף ק"ט ע"א שני אחים נשואין שתי אחיות כו' גדולה וקטנה מת בעלה של גדולה ר' גמליאל אומר אם מיאנה מיאנה ואי לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה ע"ש אלמא דאתי איסור אחות אשה ומפקעת הזיקה וכן פריך הש"ס מהך מתניתין בפ' הערל דף ע"ט ע"ב ארבה דמוקי לה למתניתין דסריס דנפלה לו ואח"כ נפצע א"ל אביי וליתי איסור פצוע ונידחי עשה דיבום מי לא תנן ר"ג אומר כו' אלמא אתי איסור אחות אשה ודחי ה"נ ניתי איסור פצוע ונידחי. הן אמת דהריטב"א נתקשה בזה דמאי פריך מר"ג הא ההיא דר"ג היא משום דסבר דאין זיקה אבל לא למ"ד יש זיקה וכתב בשם יש מתרצים דבנשואי אחותה ודכוותא לכו"ע נפטרה יבמה לשוק והולכת לה ומשו"ה פריך דכמו כן דבנפל' לו ואח"כ נפצע ניתי איסור פצוע ודחי ע"ש א"כ אמאי לא נימא נמי גבי מומר דאתי ההשמדה ודחי: איברא דאפשר לומר דבאמת אליבא דרבה דסבר דשכנפלה לו ואח"כ נפצע אין הזיקה נפקעת מחמת שנעש' חייבי לאוין ועכצ"ל דסבירא לי' לרבה דגם לר"ע יש חילוק בין חייבי לאווין לבין חייבי כריתות דאטו לא ידע רבה הך מתניתין דר"ג דאתי איסור אחות אשה ודחי אלא בודאי הוה ידע רבה מזה רק ס"ל דחייבי לאווין לר"ע אין בכח הלאו להפקיע זיקת יבמין שהי' מקודם אפילו לר"ע א"כ כמו כן י"ל להגאונים דס"ל דהמרת דת בשעת נפיל' פוטרת היבמה מיבום וחליצ' גם לדידן מ"מ אין בכח ההמרה להפקיע הזיקה שכבר הי' מקודם שהמיר דתו אליבא דרבה אבל לאביי דס"ל אליבא דר"ע דאין חילוק כלל בחייבי לאווין דאתי איסור פצוע ודחי ה"ה לדידן גם בהמרת דת דינא הכי לשיטת הגאונים ז"ל דאפילו אם נפלה ליבום ואח"כ המיר היבם דתו נפטרה והלכה לה. ולפ"ז הא דאמר אביי ביבמות דף מ"ט הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר סוטה דהא תפסי בה קדושין וכתב רש"י מדלא נפקעו קדושין הראשונים משעה שזינת' זה אינו אלא לאביי לשיטתי' אבל לרבה מודה רש"י ז"ל דאין ראי' כלל דבסוטה תפסי קדושין מדלא נפקעין הקדושין דמעיקרא: והנה ראיתי בספר אבני מלואים סוף הל' אישות שכתב ליישב קושי' התוס' ביבמות דף ט' דבכל דוכתי פשיטא לי' להש"ס דחייבי לאווין לר"ע לאו בני חליצ' ויבום נינהו אמאי לא נימא לר"ע ליתי עשה ולידחי ל"ת וכ' הוא ז"ל ליישב עפ"י מ"ש רש"י ז"ל ביבמות בהא דאמר אביי הכל מודים כו' סוטה נמי דכל שאין תופסין בהן קדושין נפקעין ג"כ קדושין שהיו עלי' מקודם ע"ש מעתה לר"ע דחייבי לאווין דמי לח"כ שאין קדושין תופסין בהן והעשה הוא רק בביא' ראשונ' אבל בביאה שניה ליכא עשה ויהי' האישות נפקעת אחר ביאה ראשונ' וא"כ הוה אישות לזמן דלא הוה קדושין כדאיתא בנדרים כ"ט זהו תוכן דבריו ולפי המבואר מסוגיא הנ"ל פליגי בזה רבה ואביי אי בחייבי לאווין נפקע הזיק' לר"ע אי לא נפקע הזיק' דמקודם ופשיטא דלרבה צריך לפרש הא דקתני במתניתין חולצין לאשתו דמיירי נמי בנשא המת לאשתו ואח"כ נפצע ואין הקדושין נפקעין לר"ע א"כ חזרה קושי' התוס' למקומה אליבא דרבה ומה הועיל הא"מ בתירוצו גם מה שכתב דלר"ע נמי ביאה שני' אסורה וחשוב אישות לזמן גם בזה יש לפקפק טובא דהא דאסור' ביאה שני' הוא רק לדידן דיבום סגי בביא' ראשונ' וביאה שני' חשיב רשות כמ"ש התוס' ביבמות דף ח' שהביא הוא בעצמו שם אבל לר"ע אליבא מה שחידש הוא ז"ל דבלא היתר של ביאה שני' אי אפשר לקיים מצות יבום דהוה אישות כזמן וזה תליא בזה מותרת ליבם לעולם דמה לי ביא' ראשונ' או ביאה שני' כיון דאי אפשר לקיים מצות יבום בלאו הכי כאשר כבר הארכתי בזה במקום אחר: והנה לעיל סי' כ"ד הבאתי מ"ש בספר מנחת חינוך בדיני עריות מצוה ר"ג דלפי שיטת רש"י ז"ל הנ"ל דגם אם קידשה ואח"כ נעשה דבר המבטל קדושין גם הקדושין הראשונים נפקעים גם לפי שיטת קצת גאונים באה"ע סי' מ"ד דלא תפסי קדושי מומר ה"ה אם נשתמד אח"כ נפקעין הקדושין דמעיקרא ע"ש מה שכתבתי בזה ולפי הנ"ל בלא"ה ליתא דכ"ז הוא רק לאביי אבל לרבה ע"כ מתניתין דחולץ לאשתו מיירי בנעשה פצוע אחר הנשואין דקודם שנשא' הא אין קדושין תופסין כלל וחליצ' מאי בעי הכא אלא ע"כ שנפצע אחר הנשואין ומ"מ צריכה חליצ' ולא נפקעו הקדושין דמעיקרא ותהא פטורה מחליצ' ומשמע דזה הי' פשיטא לי' לרבה אלא אתי לאשמועינן דגם גבי זיקה אם נפלה ואח"כ נפצע היבם ג"כ צריכ' חליצ' ודו"ק: סימן מט הרשב"א בחידושיו בריש פרק קמא דיבמות כתב דהמגרש את אשתו על מנת שלא תנשאי לראובן ועמדה ונישאת לשמעון אחיו ומת ונפלה