מצפה אריה תנינא חלק ב שמא

דיבום או דאבידה ולדחות אותה ובזה סרה השגת התו' בריש פרק יש מותרות ד"ה והא כוליה פירקין עשה ול"ת הוא על מש רש"י חללה לכהן ואין נראה דבחללה איכא עשה דקדושים יהיו ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דסבר רש"י דהך סוגיא קסבר דקדושים יהיו קאי אאלמנה לכה"ג כמו שסבר רבא שם דף כ' והוה עשה כללי ולענין דחיה לגבי עשה דיבום לא אלים לעכב מצות עשה דיבום על ידה וליכא אלא לאו לחודי' והסוגיא דב"מ וסוגיא דיבמות פליגי בזה אי קדושים יהיו חשיב עשה כללי או פרטי דהא רבא נמי סקיל וטרי בזה בפרק ב' דיבמות: וכעין זה יש ליישב קושית התוס' בכתובות דף מ' בהא דאיתא בגמרא אימור דאמרינן עדל"ת כגון מילה בצרעת כו' הא צרעת הוה עשה ול"ת כמו דאיתא בשבת קל"ב ובלא"ה לא דחי לי' עשה ע"ש וביותר יש לתמוה בסוגיא דשבת הנ"ל דאיתא לישנא אחרינא מילה דוחה את הצרעת מ"ט דאתי עשה ודחי ל"ת ומאי או אינו דקאמר הדר קאמר אימר דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ל"ת גרידא החי עשה ול"ת ותו אמרינן התם בסמוך אלא אמר רב אשי היכי אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת כו' ע"ש שהגמרא סותרת א"ע מני' ובי' וכן הקשו בתוס' שם וכתב ר"ת דלסימנא בעלמא נקטו הכא מילה בצרעת וכן כתבו בתוס' כתובות הנ"ל דאינו אלא לסימנא ע"ש ועיין ברמב"ם פרק י' מהלכות צרעת הלכה ה' שכתב וז"ל מי שהית' בהרת בערלתו ימול ואעפ"י שהיא מילה שלא בזמנה עשה דל"ת בכל מקום ותמה המ"ל הא צרעת הוה עשה ול"ת ע"ש ולפי הנ"ל שפיר יש לומר דלעולם צרעת הוה עשה ול"ת ומ"מ לגבי ענין זה דעשה דמיל' דוחה צרעת לא חשוב כאן דחי' אלא הל"ת לחודא ומטעם דעשה דצרעת הוא מאי דכתיב (דברים כ"ה) השמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים והשמר הוא ל"ת ולעשות הוה עשה כמ"ש רש"י ותוס' וכיון דעשה דלעשות הוא רק כפי אשר יורו הכהנים עפ"י חק התורה א"כ כשצריך לקוץ בהרתו לצורך מצות מילה והעשה דוחה ל"ת שוב נפקע מאליו העשה דלעשות דהא עושה כפי אשר הורו הכהנים ונהי כמי כשהוא קוצץ בהרתו לא לצורך מילה הוא עובר על עשה ול"ת מ"מ לצורך מילה לא נסתלק העשה דלעשות מכח דחי' אלא שמאליו נפקע כיון שהקציצ' היא כפי חק התורה ואין צריך לדחית אלא הל"ת לחודא ובסברא זו שקיל וטרי הש"ס דהתם והנה דעת הרמב"ם נראה בהדיא דחשוב להך דקדושים יהיו עשה לענין דחי' כמ"ש השעה"מ ממ"ש הרמב"ם בפרק י"ז מהלכות גזילה ואבדה הלכה י"ח דעשה דהשבת אבידה אינו דוחה טומאת כהנים משום דהוה ל"ת ועשה דקדושים יהיו ע"ש: ומה שיש לי להעיר בזה עוד הא בסוגיא דסוף חולין דף קמ"א איתא אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי ה"א לדבר מצוה לא עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ויש להעיר הא שילוח הקן הוה לאו הניתק לעשה דקיי"ל כרבנן דס"ל דאם לקח שלח ולא כר' יהודא דס"ל שלח מעיקרא משמע ולרבנן העשה בא לתקן את הלאו שעבר ולפ"ז איך חשבינן לזה עשה ול"ת הא אי נימא דעשה דמצורע דוחה לל"ת דלא תקח האם על הבנים נמצא דהלקיח' הי' בהיתר ולא עבר על הל"ת כלל הא אין כאן מה לתקן וממילא נפקע העשה דתשלח ונהי נמי דאם אין העשה דוחה לל"ת והלקיח' הי' באיסור לאו יש כאן ל"ת ועשה מ"מ באופן שהעשה דוחה לל"ת דלא תקח נסתלק העשה דתשלח מאליו ודמי ממש להך דקדושים יהיו דבכה"ג העשה מתלי תלי וקאי דאי נדחה הל"ת ליכא עשה ואינו מצטרף העשה לל"ת לענין דחי' וכנ"ל ונ"ל דאפשר דמצות שילוח הקן הוה אפילו אם הלקיח' הי' בהיתר כגון שלקח לצורך חולה ואח"כ לא נצטרך לחולה צריך לשלח ולפ"ז הא דאיתא בש"ס לא צריכא דעבר ושקל' לא מיירי שלקח באיסור אלא אפילו אם לקח בהיתר לצורך חולה ולא נצטרך חייב בשילוח אבל מסוגיית הש"ס לא משמע הכי שהרי פריך הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו כו' ומוקי לה שלקח ע"מ לשלח ע"ש אבל באמת לכאור' קשיא אמאי לא משני הש"ס הכי שלקח לצורך חולה וי"ל דבכה"ג כיון דהלקיח' הי' לצורך חולה ליכא שוב עשה כלל ונרא' דתליא בפלוגתא שהביא הרב"י או"ח סי' שכ"ח הרמ"ה והרשב"א דרמ"ה סבר דשבת הותרה אצל פקו"נ ורשב"א סבר דאינו אלא דחויה ומסוגיא דהכא מוכח דהוה הותרה ומשו"ה עדיף לצורך חולה מגוונא דעשה דוחה ל"ת ומשו"ה לא מצי הש"ס לאוקמי' שלקח לצורך חולה דא"כ אינו מחויב תו לשלח כלל וצ"ע: סימן מו אמרתי לפרש הא דאיתא בכתובות דף י"ז אמרו עליו על ר"י ב"ר אילעאי שהי' נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה וכתב המהרש"א בח"א אשמועינן דאעפ"י שהי' תורתו אומנתו הי' מבטל ת"ת ומרקד לפני הכלה וכדקתני באידך ברייתא דלקמן עכ"ל והנה נראה שהי' קשה להמהרש"א מאי אשמועינן בזה הא כבר אמרו בית הילל כיצד מרקדין לפני הכלה כלה נאה וחסודה ולפענ"ד נראה לבאר בזה ענין אחר דעיקר המאמר בא לאשמועינן שר"י הי' נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסוד' משום דבברייתא דלעיל איתא דאמרי ב"ש לב"ה הרי שהית' חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסוד' והתורה אמרה מדבר שקר תרחק וע"כ לקח ר"י בד של הדס לצאת דעת ב"ש כדי להרחיק מדבר שקר דהנה מה דנקראת הנכנסת לחופ' כלה היא על שם החופה הנקראת כלילת חתנים כמ"ש הערוך אות כ' כילה לברי' וכל דבר החופף מכל צד נקרא כלה עי' במדות פ"ד כליא עורב ופי' הרמב"ם שהי' מקיף ההיכל עיי"ש ואיתא בסוכה ל"ב ע"ב תנו רבנן ענף עץ עבות שענפיו חופין את עצו ואיזה הוא הוי אומר זה הדס ובמצודת דוד שיר השירים ד' כתב כלה ר"ל כלולה בכל מיני יופי וענף עץ עבות שכולו ענף שהעץ מחופה בעלין ע"י שהם עשויין בקליפ' ושוכבין על אפיהן ומשו"ה גם ההדס יש לכנותו בשם כלה ובש"ס מגילה י"ג ע"א תנא ר"מ אומר אסתר שמה ולמה נקרא שמה הדסה ע"ש הצדיקים שנקראים הדסים וכה"א והוא עומד בין ההדסים ע"ש מבואר דההדס הוא משל על הצדיקים וע"כ לקח ר"י בד של הדס ואומר כלה נאה וחסוד' וכונתו הי' על ההדס שההדס הוא נאה והכלה היא חסודה ורק העולם יסברו שכונתו על הכלה ולכן לא הוציא דבר שקר מפיו כי אינהו מטעי נפשייהו ובכה"ג שרי לגנוב דעת הבריות כדאיתא בחולין דף צ"ד ע"ב: סימן מז הנה המג"א בסי' ש"ו ס"ק כ"ט הביא בשם הב"ח דאפילו תקנתא דרבנן לא עקרו מקמי אונס כדאיתא בריש כתובות וע"ז כתב המג"א ולי נראה כמו שכתבתי דאדרבה כשאונסין אותו אומרים לאדם חטא בשבילו כמ"ש לעיל בשם התוס' ולא דמי להא דאיתא בכתובות ע"ש עכ"ל ובספר מחצית השקל ביאר דבריו הטעם דלא דמי ע"ש אבל לפענ"ד נראה דלכאור' יש לתמוה דלפי פשטא דגמרא דהגזיר' היתה דכל בתולה הנשאת ברביעי תיבעל לטפסר תחיל' הא ממילא בטל' התקנ' דכל עיקר התקנה היתה שתהא נשאת ברביעי שאם הי' לו טענת בתולים הי' משכים לב"ד ואחרי שהית' גזירה שתיבעל לטפסר תחילה איזו טענת בתולים הי' לבעל לטעון ובזמן דליכא טענת