מצפה אריה תנינא חלק ב שיב

דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים ולפע"ד יש לדחות ראייתו דפסול קציצה לא הי' פשוט להש"ס כל כך שהרי הכא גופא פריך הש"ס אלא קרן של פרה ליקצייה אבל לעולם בתר דמשני א"ק וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיב' ונתינה באמת ליכא למיבעי' בעי' דר"פ ויש להוסיף עוד דלפי סוגיא דהתם דבעי רמי ב"ח היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה מהו מי אמרינן אקנויי אקני לה או דלמא מדנפשיה עייל ופשיט הש"ס מר"ל דהגודרות אין להם חזקה ע"ש ובתוס' ד"ה ת"ש כתבו דבלא ר"ל ה"א דגבי גט מהני אפילו בגודרות א"כ לרמב"ח י"ל דמתניתין דקתני ונותן לה את הפרה רבותא קמ"ל דאפילו בכה"ג כשר גם בלי עדי מסירה אבל אם קצץ את הקרן ונתן לה פשיטא דכשר דבתלוש לא חשיב מחוסר קציצה וכדעת הס"ד באמת פשטת דמתניתין דקתני אין כותבין במחובר משמע דוקא במחובר חשיב מחוסר קציצ' אבל לא בתלוש דמאן דכר שמיה דתלוש ואפילו בבעלי חיים לא הוה ידעינן דפסול משום מחוסר קציצה דגם בין מחובר ובין בע"ח איכא חילוק גדול ורב ביניהם דבמחובר לא שייך נתינה כלל ובבע"ח שייך נתינה ועיין בספר אבני מלואים מהגאון בעל קצה"ח סי' קל"ו ס"ק ז' שרוצה לומר דהא דפסול הוא משום דמחובר ליכא נתינה ע"ש ועכצ"ל דהא דאמרינן דבתלוש נמי איכא פסול מחוסר קציצה לדעת ה"ג ור"ת ולרשב"ם עכ"פ בבע"ח דבזה איתא בש"ס בהדיא זהו משום דמוכח הכי ממתניתין דקתני ונותן לה את הפרה ולא קתני דלקצייה ומעתה לפי איבעיא דרמב"ח אינו מוכח ממתניתין כלל די"ל רבותא קמ"ל דגם כשנותן לה את העבד או את הפרה כשר ולא צריכ' עידי מסירה ולא אמרינן מדנפשיה קא עייל וכ"ש כשקוצץ היד או את הקרן דבתלוש וגם בבע"ח ליכא פסול קציצה וכנ"ל: ומה מאוד ארווחנא בזה ליישב דעת הרמב"ם ז"ל והטור והמחבר שהרמב"ם והמחבר השמיטו לגמרי הך איבעיא דר"פ בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה והטור בסי' קמ"ג כתב דאינה מגורשת והב"ש הביא בשם הב"ח דכיון דבש"ס עלתה בתיקו הוה ספק מגורשת ע"ש ופשיטא דדבר זה צריך תלמוד דהא דברי הב"ח צודקים מאוד אבל לפי האמור ניחא דבעיא דרב פפא הוא רק אם נימא כדבעי רמב"ח דאם כתב גט על יד העבד או על קרן הפרה כשר בלא עדי מסירה לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי או אפילו לר"א דאמר עדי מסירה כרתי תלינן שבודאי הי' עדי מסירה ולא חיישינן מדנפשיה קא עייל ולפ"ז י"ל דאין מוכח ממתניתין דאין לקצץ את הקרן וליתן לה דאפשר דרבותא קמ"ל דגם אם נתן לה את הפרה כולה כשר וכ"ש כשקצץ דאין פסול קציצה בתלוש אבל לפי מה דמסיק הש"ס כר"ל דגודרות אין להם חזקה א"כ ע"כ מתניתין דקתני ונותן לה את הפרה הוא בעדי מסירה דוקא ובזה ליכא רבותא כלל אלא על כרחך דוקא קתני לאשמועינן דאם קצץ את הקרן ונתן לה פסול דמחוסר קציצה שוב ליכא למיבעיא בעי' דר"פ בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה דתיפוק ליה דפסול מטעם מחוסר קציצה: והנה בהך איבעיא דר"פ בין שיטה לשיטה כו' דפריך הש"ס תיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שניים ושלשה ספרים כתב הר"ן וז"ל כלומר כיון דלקציצה קאי נקצץ דמי ולא הוה גיטא מוכח שסובר הוא ז"ל דבעיית ר"פ הוא בגונא שהבעל אינו חותך את הנייר שבין שיטה לשיטה קודם הנתינה אלא הוא נותן את הגט להאשה שלם אבל לא כן נראה דעת הרא"ש שהוא מביא ראיית ר"ת דקציצה דבר מועט שרי מהך דבין שיטה לשיטה כו' ופריך עלה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים לומר לאחר שיחתוך הבעל את הנייר שלא יהא שלשה דים אלמא לא מיפסל מחמת קציצה עכ"ל הרי מוכח דרק בכה"ג שחותך הבעל קודם הנתינ' מיפסל אבל אם לא חותך קודם הנתינ' אינו פסול אע"פ שלקציצה עומד שלא כדעת הר"נ ז"ל ולדעת הר"ן יש להבין ראיית הר"ת מהך דבין שיטה לשיטה הא ליכא קציצה כלל בין כתיבה לנתינ' ונהי דכיון דעומד לקציצה חשוב כשני ספרים מ"מ לענין פסול קציצ' לא שייך למיפסל כה"ג וראיתי שכבר הקשה כן הגאון הרי"מ ז"ל בחידושיו למס' גיטין וראיתי להפ"י והת"ג שכתבו דמוכח מהתוס' דס"ל דגם אם דעתו לקצץ אחר הנתינ' חשוב מחוסר קציצ' ולכאורה זה דוחק: ולפענ"ד נראה לישב ראיית ר"ת ז"ל על אופן אחר דאין כונתו כלל דאם דבר מועט מקרי מחוסר קציצה מאי קא מיבעיא ליה לרב פפא בין שיטה לשיטה תיפוק ליה דפסול מטעם מחוסר קציצה אלא כונתו אדרבה דאי יש בדבר מועט פסול דמחוסר קציצה לא הוה מצי פריך הש"ס תיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שני ספרים ואבאר שיחתי דהנה פשטת איבעיא דרב פפא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה קאי דוקא באומר ה"ז גיטך והנייר שבין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה שלי דבכה"ג אי אומר סתם והנייר שלי פסול כדקתני ברישא דברייתא שם וכן מפרש הר"נ ז"ל בהדיא עיין בדבריו אבל באומר ה"ז גיטך ע"מ שתחזיר לי את הנייר שבין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה לא קא מיבעיא ליה שהרי גם באומר סתם ע"מ שתחזיר לי את הנייר כשר כדאי' בש"ס וכ"ש בין שיטה לשיטה ולכאורה קשה לפמ"ש הר"נ דבעי' דר"פ בנותן לה את הגט כולו והא דפריך הש"ס תיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא כו' זהו משום דסופו לקוץ וכל העומד לקצוץ כקצוץ דמי א"כ גם בע"מ שתחזיר לי את הנייר שבין שיטה לשיטה וכו' לפי מה דס"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ומחוייבת להחזיר לו את הנייר שבין שיטה לשיטה ג"כ יפסול מהאי טעמא דמ"מ עומד לקוץ וכקצוץ דמי והוה שני ספרים ומה לי אם אומר והנייר שלי או אומר ע"מ שתחזיר לי הנייר שבין שיטה לשיטה וכו' ולכאורה הוא קושיא גדולה ולא ראיתי מי שעורר בזה: והנראה לישב עפ"י מה שכתב הר"נ ז"ל בחידושי חולין דף ע"ג ע"א לישב קושית התוס' ד"ה מטביל עד מקום מידה שכתבו וא"ת ואידך להוי חציצה דהוה מיעוט המקפיד דכל העומד לחתוך כחתוך דמי ותירץ הוא ז"ל דכיון שאין בדעתו לקצוץ קודם טבילה אלא לאחר טבילה לא חשיב כחתוך בשעת טבילה ע"ש לפ"ז שפיר ניחא הכא דבאומר ע"מ שתחזיר לי את הנייר הרי לא היה דעתו מעולם לחתוך את הנייר קודם הנתינ' אלא לאחר הנתינ' משו"ה לא אמרינן בשמת נתינה כקצוץ דמי אבל באומר והנייר שלי חיישינן שמא היה בדעתו לקצוץ קודם הנתינ' והיה עומד לקוץ בשעת נתינה וכקצוץ דמי ופסול משום שני ספרים ולפ"ז עולה יפה ראיית ר"ת דאי נימא דגם בדבר מועט יש פסול קציצה בתלוש לא הי' לן למיחש שמא היה דעתו לקצוץ קודם הנתינ' הא עי"ז יפסול הגט מטעם קציצה אלא ודאי היה מתחלה כונתו במה ששייר בין שיטה לשיטה שיתן ליד האשה כמו שהוא ואחר הנתינ' תתן להבעל מה שבין שיטה לשיטה אלא מוכח דבדבר מועט לא יפסול ע"י קציצה: אמנם עדיין קשה דלמה נחוש לזה כיון דאם יקצוץ יפסול משום שני ספרים בודאי לא היה דעתו לקצוץ קודם הנתינ' דמה לי פסול קציצה או פסול דספר אחד ולא שני ספרים ונימא דודאי היה דעתו ליתן להאשה כמו שהוא וכשר אבל יש לומר לפי דעת הב"ש בסי' ק"ל ס"ק ח' כיון דקי"ל דדבק חשיב חיבור לגבי תפילין גם בגט דבק חשיב חיבור וכן נראה בספר אור זרוע הגדול הל' גיטין סי' תרט"ו דדעתו נוטה דדבק חשיב חיבור ג"כ גבי גט א"כ יש לחוש שמא היה דעתו בשעת כתיבה לחתוך בין שיטה