מצפה אריה תנינא חלק ב שג

תו למינקט בסעי' ב' כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה כשהיתה תחת בעלה הראשון הרי זו תצא מזה כו' וכי אנן לא ידעינן דשני עידי טומאה נמי דינא הכי וכי תעלה על הדעת דע"י עדי קינוי וסתירה תצא וע"י עדי טומאה לא תצא הא ודאי ליתא אבל נראה פשוט דכונת המחבר בכה"ג דלא באו העידי טומאה בעודה תחת בעלה להעיד שנטמאה אלא אח"כ כשכבר יצאה מתח"י בגט או ע"י מיתת הבעל באו והעידו שזינתה תחת בעלה הראשון עם זה האחרון וכן נראה לשון המחבר כאן וכמו כן לקמן סי' קע"ח סעי' י"ח ודבר זה אשמועינהו המחבר כאן וע"כ בא הרב בהגה"ה בסעי' א' דמיירי המחבר באשה הנחשדת בעודה תחת בעלה דג"כ הדין הכי דאפילו לא היתה נחשדת בעודה תחת בעלה ורק הקינוי הי' בחיי בעלה והעדי סתירה באו אחר שכבר נישאת לבעלה השני והעידו שנסתרה כשהיתה תחת בעלה הראשון עם זה השני אע"פ שלא הי' לנו ידיעה מזה מ"מ כיון שבאמת היתה אסורה לבעלה אסורה לבועל וכן הוא דרך הגה"ה בכמה מקומות שמפרש בסעיף אחד דבר השייך לסעיף אחר: שוב התבוננתי דדבר זה שכתבתי לפרש הגה"ה שבסעי' א' שבא להוסיף הדין שכתב המחבר בסעי' ב' גבי באו עדים שזינתה שבקינוי וסתירה שבסעי' א' נמי הדין כן תליא בסוגית הש"ס דכתובות שהשטמ"ק כתובות דף ט' ע"א הביא בשם הריטב"א ז"ל ועוד בשם שיטה ישנה וז"ל ועוד מי אסרוה על דוד ואלו היתה אסורה על אוריה בעלה כך היתה אסורה על דוד דכל שאסורה לבעלה אסורה לבועל אלא ודאי לא נאסרה לאוריה דכיון דלאוריה לא ידיעא מילתא אע"ג דידיעא לדוד ואלו ידעה הכי לאוריה הוה מיתסרא עליה מ"מ איסורא של בועל באיסורו של בעל תליא וכל שלא נאסרה לבעל מאיזה טעם דלהוי לא מתסרי לבועל הכי ס"ל השתא ולקמן לא ס"ל הכי דשיילינן מפני מה לא אסרוה כו' ע"ש ומעתה י"ל דהמחבר דוקא נקט בסעי' ב' הדין בבאו עדים שזינתה אבל לא בקינוי וסתירה לחודי' דס"ל דהס"ד דהש"ס הכי פריך חדא דבמעשה שהי' לא הוה קינוי וסתירה ואפילו אלו הוה קינוי וסתירה מי אסרוה כיון דלא הוה ידיעה לאוריה לא נאסר לדוד וכמ"ש השט"מ הנ"ל אבל לפי מה דמסיק הש"ס דמעשה שהי' חשוב כמו שני עדים שפיר פריך מפני מה לא אסרוה דבדאיכא עדים אסורה לבועל אפילו אי לא הי' ידיעה לבעל וכמ"ש המחבר אבל הרמ"א בהגה"ה ס"ל כהש"מ דלפי מה דמסיק לא ס"ל הכי אלא גם בקינוי וסתירה נמי אסורה אע"פ שלא נודע לבעלה כלל ודו"ק: והנה בעת למודי הי' קשה לי על הא דמשני דמעשה שהי' באונס הוה אכתי קשה לאבוה דשמואל דאמר להלן בכתובות דף נ"א ע"ב אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחילתו באונס וסופו ברצון ופריך הש"ס אונס דשריא רחמנא היכי משכחת לה ומשני שצוחה מתחילה ועד סוף ע"ש א"כ לדידי' קשה מפני מה לא אסרוה לבת שבע וצריך לומר דכיון דדוד ידע שהיא היתה אנוסה מתחילה ועד סוף ובאמת שריא לבעלה משו"ה שריא גם לדידי' אע"פ דלבעלה אוריה היתה אסורה מ"מ לדוד היתה מותרת אבל דבר זה קשה למימר הכי שהרי גם ע"י קינוי וסתירה אמרה תורה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אע"ג דאפשר דלא נטמאה כלל והבועל ידע דלא נגע בה כלל מ"מ כיון שהיא נאסרה לבעלה על ידו מטעם זה אסרה התורה גם לבועל א"כ ה"ה צריך להיות דלא מהני לאבוה דשמואל מה שהבועל ידע שהיתה אנוסה מתחילה ועד סוף כיון דלבעלה נאסרה על ידו משום דהוה ספק סוטה ודוחק לומר דהש"ס לא קאי אליבא דאבוה דשמואל: אבל לפי הנ"ל י"ל דשאני הכא דלאוריה לא הוה ידיע' כלל מההוא מעשה ולא נאסרה עליו בעודה תחתיו וגם באמת אנוסה היתה מתחילה ועד סוף ומחמת הני תרי טעמי ביחד היתה שריא לדוד ועי' מה שכתבתי בהגהותי מלחמות אריה בספר ברכת רצה סוף סי' ס"ג ולפי האמור יש לומר דהמחבר נקט דוקא הך דינא בסעיף ב' דאם באו שני עדים והעידו שזינתה תחת בעלה תצא מבעלה השני אבל בסעיף א' אם באו עדים והעידו שנסתרה עם זה תחת בעלה אע"פ שאלו באו הני עדים בחיי בעלה היתה נאסרה לבעלה וממילא אסורה לבועל מ"מ כיון דלא היה נודע לבעלה ולא נאסרת לבעלה אין להוציא מהשני דיכולים לומר שלא היתה טומאה בניהם כלל ודוק: ודע דנראה לי דמ"ש הריטב"א דכיון דאורי' לא ידע מההיא מעשה ולא היתה אסורה עליו גם לדוד לא נאסרה זה לא אפשר לומר רק לשיטת האחרים שהביא הר"נ ז"ל בסוף נדרים דף צ' ע"ב דמדינא גם למשנה ראשונה אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך ולהפקיע את עצמה מיד בעלה ולהכי אין עליה שום איסור מה"ת להיות תחת בעלה כי רק בבעל הדבר תליא אבל לפי מה שסובר הר"נ דאם היא יודעת שנטמאת רכב עליה איסור מדאורייתא להיות עם בעלה מה מהני דאורי' לא ידע מ"מ כיון דבת שבע בעצמה היתה יודעת שנטמאת ואסורה על בעלה שפיר יש לומר כשם שאסורה לבעלה כך אסורה לבועל ודו"ק: והנה המ"ל פרק ב' מה' סוטה האריך הרבה בדין זה אם היא שוגגת והוא מזיד אם היא אסורה לבועל ואת כל יקר ראתה עינו הירושלמי והתוס' בפרק כשם הנ"ל והש"ס דפ"ק כתובות וגם מ"ש החיו: וגם התוס' בסוף פרק ד' אחין דף ל"ה ע"א ד"ה אע"פ שכתבו דיש לחלק בין אונס לרצון באשת ישראל דסברא הוא דלא נאסרה על הבועל אלא כשנאסרה על הבעל ע"ש עוד מה שהביאו התוס' דשבת דף נ"ו ע"א ד"ה ליקוחין יש לך בה שכתבו וז"ל אע"ג דאפילו חטא נמי יש לו בה ליקוחין דהא אנוסה היתה ושריא לבעל וה"ה לבועל מ"מ ליקוחין יש לך בה משמע לא הי' לך בה עבירה ע"ש: ולפע"ד מדברי התוס' האלה אין כל כך ראי' די"ל דמלשון הש"ס ליקוחין יש לך בה לפי פשוטו הוה הכונה דיש לך בה תפיסת קדושין וכיון דתפסי בה קדושין ש"מ דלא חטא ולפ"ז מוכח כמ"ש התוס' ביבמות דף מ"ט ע"ב וז"ל א"נ בבועל לא כתיב הויה ולא תפסי בה קדושין והנה ביבמות דף י"א ע"א איתא אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות ופריך הש"ס מהא דתניא נכנסה עמו לסתר ושהתה כדי טומאה כו' ואם מת חולצת ולא מתייבמת אמר לך רב אמינא לך אנא סוטה ודאי ואמרת לי את סוטה ספק כו' ובתוס' שם ד"ה צרת סוטה כתבו כיון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה וי"ל דעשה ספק כודאי ע"ש נשמע מסוגיא הלזו דאע"ג דעשה הכתוב ספק כודאי מ"מ סבר רב דלא דמי לגמרי כודאי אלא ודאי הוה כעריות וספק אע"ג דאסורה לכל מילי מ"מ ליכא בזה טומאה ממש א"כ מסתברא נמי דמ"ש התוס' דלבועל לא תפסו בה קדושין זה אינו אלא בודאי זינתה אבל בספק סוטה כיון דלענין יבום חולצת פשיטא נמי דתפסו בה קדושין דלחומרא עשה הכתוב כודאי אבל לא לקולא ולפ"ז כשהיא שוגגת דלגבי בעל ליכא טומאה כלל פשיטא דגם לבועל תפסי בה קדושין אפילו אי אסורה לבועל מ"מ לענין דלא תפסי בה קדושין בעינן שיהי' נוהג בה כל דיני סוטה שתהא בה טומאה לבעל ולפ"ז שפיר כתבו דאפילו אי דוד חטא ואסורה עליו מ"מ תפסי בה קדושין ויש לו בה ליקוחין ואל תשיבני לפי זה הדרא קושי' התוס' שם ביבמות אמאי