מצפה אריה תנינא חלק ב שב

חיישינן לשאלה אבל אם מכירים בט"ע לא חיישינן לשאלה וסמיכות דילי' מדפריך הש"ס חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה משמע דאי נימא בעידי אוכף הוי שפיר ניחא ולא הוי קשיא חמור בעידי אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה די"ל דמכירין בט"ע והנו"ב קמא בחלק אה"ע סי' נ"א הביא שגם המהר"ם ברבי רצה לחדש דבר זה והוא דחה מתחילה סברא זו בשתי ידים דמאי ענין שאלה לעדים ואח"כ רצה להמליץ קצת להצדיק קצת חילוק בין סימנים לעדים ע"ש. ולפענ"ד נראה שיש לקיים איזה חילוק באופן אחר בישוב דברי הש"ס דפריך מסימני אוכף ולא מעידי אוכף דהא הש"ס משני התם אוכף לא שיולי אנשי דמסקב לי' לחמרא וכבר כתבתי בזה בהגהותי מלחמות ארי' בספר של מו"ח ז"ל ברכת רצה סי' פ"ו ונדפס לעיל בסי' ל"ד דהחילוק דשיולי הוי פירושא שהמניעה מצד השואל ומשאלי המניעה מצד המשאיל שאם יתנהו לחמור אחר יתקלקל האוכף ממדתו הנכונה שנעשה על חמור שלו ע"ש א"כ בזה שפיר ניחא דבשלמא אי נימא בעידי אוכף שפיר יש לומר שמכירים העדים בטב"ע את האוכף בתכונתו שהוא כמו שהי' מקודם בלי שום שינוי כלל ומזה יש הוכחה שלא ניתן מעולם על חמור אחר זולת על החמור שנעשה האוכף עבורו לפי מדת החמור דמעיקרא דאלו ניתן על חמור אחר שלא נעשה עבורו הי' נשתנה צורתו והי' השינוי ניכר וזה אי אפשר לידע רק כשמכירין בט"ע שלא נשתנה אבל אם אינם מכירין בט"ע רק עפ"י סימני אוכף אין באפשרות לידע דבר זה ולהכי מחמור בעידי אוכף לא קשיא והש"ס דוקא פריך מחמור בסימני אוכף א"כ כ"ז לא שייך אלא שהעדים העידו על דרך זה על מלבושים שבודאי לא הי' לבוש בהם אדם אחר דאם הי' לבוש בהם אדם אחר הי' כיכר בהמלבוש דבר זה מחמת שנשתנה צורת המלבוש מכמו שהי' בתחילה נעשה לגוף הבעלים ובאמת האומנים היותר גדולים יש באומנתם חכמה גדולה וכמעט אם ינתק כחוט השערה יכירו תיכף הקלקול עי"ז שהי' לבוש אדם אחר בהמלבוש ויש לסמוך עליהם בזה אבל בסתם מלבושים של אנשים פשוטים דאינם מדקדקים בתכלית הדיוק לא שייך דבר זה כן נראה לפענ"ד: אולם בנ"ד יש קצת ריעותא שלפי העדות של ר' אברהם דוד הנ"ל שהגיד לו הנפטר הנ"ל שיש לו אשה ובנים בלבוב ובאמת אין לו בנים ולפי הגדת האשה הנ"ל לא הי' בעלה ראוי להוליד כלל אמנם ראיתי בספר רמ"א סי' י"ז ג"כ שהי' שינוי שהנפטר אמר שיש לו בת ששמה רבקה ובאמת הי' נקראת גיטל וכבר מתה שתי שנים והאריך הגאון ז"ל שאין זה חשש כלל וכן בסי' ט"ז הי' שינוי בשם אשתו וג"כ התיר ע"ש וכ"ש בעובדא דידן שהי' זה האיש עני גדול ונמצא אצלו רק י"ג צ"ל ודרך העניים להגיד כי יש להם אשה ובנים כדי להגדיל הרחמנות ע"כ לדעתי אין זה החשש כדאי לקרוא ריעותא כלל דוגמא לזה אמרינן בב"ב דף קע"ה ובסנהדרין דף כ"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ע"ש הרי מה שדרך האדם להגיד בשביל איזה טעם אין מזה ראי' למה שנוגע לדינא וגם מה שאמר ר' אברהם דוד בעדותו שאינו זוכר ברור שאמר לו הנפטר ששמו מיכל או פישל ע"ז יש לסמוך על החיפוש שעשינו פה ולא חסר שום איש פישל מפה מסוחרי פירות א"כ הרי נתברר שבודאי הי' זה האיש מיכל שאבד מפה הוא שנמצא וביותר שהי' יליד פמארין כאשר העיד ר' אברהם דוד הנ"ל: סיומא דהך מילתא דלפענ"ד יש להתיר האשה קרינטשא הנ"ל להתנסבא לכל גבר די ציצביין על סמך עדותו של ר' אברהם דוד הנ"ל בצירוף מה שהכירה האשה קרינטשא הנ"ל הרבה מהבגדים בט"ע וגם בסימנים שהמה של בעלה וד' יצילנו משגיאות ואחרי שנתברר לנו כי הי' בן יחיד לאביו ואינה זקוקה ליבום ע"כ יצא מאתי בצירוף בי דינא רבא שלי בהסכמתן בב"ד של שלשה להתירה לעלמא: סימן לו לידידי הרב הה"ג המפורסם מו"ה יעקב לאנדא אבד"ק טשארנוקוב: ע"ד השאלה באחד שבעת ילדותו אנס אשת איש והיא היתה אנוסה גמורה ואחרי רבות בשנים מת בעלה ועתה רוצה זה האיש לישא אותה וכעת הוא ישר הולך ובא לשאול אם מותר לו מצד הדין לכונסה והנה עיני כ"ת ראו מה דאיתא באה"ע סי' י"א ומ"ש שם הב"ש עוד כתב שכבר האריכו בזה גדולי האחרונים בעל כו"פ בספרו בני אהובה ובעל עצי ארזים והחת"ס והכנ"י ורצון כ"ת לידע חוו"ד העני': והנני להשיב לכ"ת כי הספרים בני אהובה ועצי ארזים לא נמצאו במחיצתי ובספר כנ"י סי' ס"ז עיינתי וראיתי שהוא אינו מענין זה כלל רק מביא בתוך דבריו דרך אגב ובמחכ"ת דבריו תמוהים מאוד כאשר אכתוב להלן. הנה שם בסעיף ב' כתב המחבר כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה כשהיתה תחת בעלה הראשון הרי זו תצא מזה אע"פ שיש לה ממנו כמה בנים וע"ז כתב הח"מ ס"ק י' העידו שזינתה עם זה היינו ברצון אבל אם אנסה לא אסרה על בעלה וסמיכתו מש"ס כתובות דף ט' ע"א דבת שבע היתה מותרת לדוד משום דאנוסה היתה גם הביא תוס' שבת דף נ"ו ד"ה ליקוחין יש לך שכתבו וז"ל ואע"ג דאפילו חטא נמי יש לה בה ליקוחין דהא אנוסה היתה ושריא וה"ה לבועל מ"מ ליקוחין יש לך בה משמע לא היתה בה שום עבירה: והנה שם בסעי' א' כתב המחבר הנחשדת על אשת איש אם הי' לה קינוי וסתירה ולא שתתה מי המרים הואיל ונאסרה על בעלה בשבילו הרי היא אסורה לו כו' מפי השמועה למדו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבעול ובהג"ה וה"ה אם נאסרה בשבילו לבעלה אסורה לו והב"ש ס"ק ג' כתב דברי הגה"ה זו לכאורה תמוה מה חידש בזה על דברי המחבר ואפשר לדחוק ולישב אבל כראה דה"ק אם בעלה כהן וישראל בא עליה באונס ע"ש תו האריך שם דאם בעלה ישראל והיא היתה אנוסה שהח"מ מתיר לבועל אע"פ שהוא מזיד וע"ז הביא הירושלמי דסוטה פרק כשם שהביאו התוס' בריש פרק כשם בש"ס דילן דאיתא התם היא שוגגת והוא מזיד מותרת לבעלה ואם גירש אסורה לזה נשמע דלבועל אסורה לעולם ע"ש וצ"ל דס"ל להירושלמי דתירוץ האחרון דש"ס כתובות הנ"ל דמשו"ה היתה בת שבע מותרת לדוד משום דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו הוא עיקר וכן הביא הב"ש ממ"ש הטור בסי' כ' אחד באונס ואחד ברצון האונס פטור וזה ברצון חייב ופי' הרב רמ"א דנ"מ לדידן דלזה ברצון אסור ולזה באונס מותר ע"ש: והנה מה שפירש הב"ש דברי הגה"ה הנ"ל לפע"ד הוא דוחק גדול הא בסעי' א' מיירי המחבר באשה שנאסרה על בעלה ע"י קינוי וסתירה ואנוסה מאי בעי הכא ואשת כהן מה בעי הכא וראיתי בספר שירי קרבן לבעל ק"ע שהביא ג"כ דברי הגה"ה הנ"ל וז"ל ואני אומר דצריכין להגיה דברי הרב הנ"ל וצ"ל אם לא נאסרה בשבילו לבעלה אסורה לו וכונתו דאם היא שוגגת דאינה נאסרת על בעלה אסורה לבועל כמפורש כאן בסוגיא ע"ש: ואנכי כאשר התבוננתי ראיתי כי יש כאן עוד תמיה בשו"ע על המחבר דאחרי שכבר כתב בסעיף א' דבקינוי וסתירה ולא שתתה מי המרים כו' מפי השמועה למדו כשם שהיא אסורה לבעל כך אסורה לבועל למה הי'