מצפה אריה תנינא חלק ב שא

זריזא גבור חיל וישראל הוה משמע דלא הזכיר שמו כלל רק הי' ידוע על שם פרשא זריזא וזהו אינו אלא סימן ועכ"ז השיאו לאשתו ולא חיישינן לשמא אדם אחר הי' ולא זה וע"כ משום דלא הוחזק גבור חיל אחר וגם לא שכיח אדם אחר שיהא ניכר בשם זה משו"ה לא חיישינן לזה עוד ראיתי בתשובת הרי"ם חלק אה"ע סי' ו' כעין עובדא דידן שהיו יודעים רק שמו אבל לא שם אביו ושם עירו שהוא מסאקלוב וב' פרסאות מווענגראם והוא כהן וגרוש ולו בן זכר מאשתו הראשונה וכתב דהוי טפי משם אביו א"כ הכא נמי שהוא מפמארין ודר בלבוב והוא סוחר פירות ויש לו אשה בלבוב ג"כ דמיא להני סימנין ועכ"פ הוי כמו שם אביו ובנ"ד ליכא למיחש שמא נמצא עוד עיר אחרת ששמה פמארין כמו שחושש הגאון ז"ל שם שמא נמצא עיר אחרת ששמה שאקלוב וב' פרסאות ממענגראב (ובאמת יפה דיבר שבמדינתינו גאליציא נמצא שני עיירות ששמם סאקלוב אחת סמוך לרישא ואחת סמוך לסטריא) וע"ז הביא מתוס' מגילה דף ד' ע"א דלב' כפולות לא שייך למימר (במחכ"ת לא דייק דבתוס' איתא בשלשתן כפולות ליכא למימר ע"ש) א"כ בנ"ד סגי אם ניחוש שמא יש עוד עיר אחרת ששמה פמארין והוא משם ודר בלבוב דזה אין חשש בנ"ד שהרי העד העיד שאמר לו שהוא מפמארין אשר שגם הרב ר' יעקב יוסף ראבד"ק סניטין הוא יליד דשם והרב הנ"ל הוא יליד של העיר פאמארין שבמדינתינו ע"כ נסתלק החשש הזה לגמרי: ועתה נעתיק עצמינו אם יש לסמוך על מה שהכירה האשה הנ"ל את הבגדים שהי' לבוש בהם הנפטר שהמה של בעלה אבל את כל הבגדים הנשלחים לא הכירה רק הרבה מהם הכירה בט"ע ובסימנים: והנה ראיתי בספר הח"צ סי' קל"ד שמביא בשם מהר"ש אויליון דעד כאן לא ס"ל להפוסקים ובכללם המחבר באה"ע סי' י"ז סעיף כ"ג דחיישינן לשאלה רק באחד או בב' בגדים אבל לא בכל מלבושיו כדעת המהרי"ט וצירף לסברא זו דעת מהר"ם פאדווא ודעת מהרח"ש והנה הלשון שמביא הח"צ דעד כאן לא חיישינן לשאלה אלא בא' או בב' בגדים אבל לא בכל מלבושיו הוא מגומגם ואין סופו ראשו דמראשו משמע דרק בא' או בשנים חיישינן אבל ביותר אפילו אי לא הוי כל בגדיו נמי לא חיישינן לשאלה וסיים בכל מלבושיו לא חיישינן לשאלה וזהו כדעת המהרי"ט אבל אי לא הוי כל מלבושיו אפילו אם המה הרבה בגדים חיישינן לשאלה וכתב ע"ז הח"צ שלא כיון יפה שאין מנידון מהר"ם פאדווא ולא מנידון הרח"ש ראי' לנ"ד דשאני התם שראוהו קודם הטביעה באותן המלבושים התם הוא דהוי חששא רחוקה לומר שהשאיל לאחר באותו פרק באותו מקום סכנה כי אין פנאי להשאיל אבל בנ"ד שלאחר שמנה ימים שנעלם אותו האיש ממנו נמצא אחד לבוש בכלים ידועים להאיש הנעלם מאן לימא לן דלדעת החוששים לשאלה דלא ניחוש נמי הבא: ולפענ"ד אין החילוק הזה כדאי לחלק בין לאלתר לבין זמן מרובה ויש לדמות להא דאיתא בגיטין דף כ"ז דתנן התם המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ופריך הש"ס מהא דתניא המוצא גט בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אפילו לזמן מרובה ומשני ר' ירמיה כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון א"ה מאי למימרא מהו דתימא ניחוש דילמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים קמ"ל ע"ש הרי מבואר דאף דחיישינן לשמא איתרמי שמא כשמא מ"מ יש שיעור לדבר דטפי מהכי לא חיישינן דלמא איתרמי עדים כעדים אפילו לזמן מרובה וה"ה הכא אפילו למ"ד דחיישינן לשאלה מ"מ בהרבה בגדים דלא חיישינן לשאלה גם לזמן מרובה לא חיישינן ועוד נ"ל דלא כל האנשים שוים דאנו רואים בזמנינו שיש עשירים גדולים שדרכן להחליף בגדיהם בכל זמן וזמן ומשליכים הישנים ולובשים חדשים מכף רגל עד ראש והמה מוציאין ישן מפני חדש אשר כמעט הישנים אצלם אינם שוה מאומה לא שייך טעם המהרי"ט לומר שלא ישאיל כל בגדיו וישאר ערטל אבל עניים שאינם מחליפים בגדיהם אלא לעתים רחוקים וגם לא הרבה בגדים ביחד כי גם זה המעט המה לוקחים ע"י הדחק בזה מסתברא לומר כהמהרי"ט דלא חיישינן שישאיל כל בגדיו וישאר ערטל והכל לפי ראות עיני הדיין: ונ"ל דיש קצת ראי' לחלק בין עשיר לעני דבב"מ דף י"א ע"ב גבי מעשה דרבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה קא פריך הש"ס וכי לא הי' להם סודר להקנות בחליפין ובפרק הזהב דף מ"ו קאמר הש"ס ואי אמרת מטבע ניקנית בחליפין ניקני' ליה מעות להאיך אגב סודר ודחי דלית ליה סודר ותו פריך וליקנינהו ניהלי' אגב קרקע דלית לי' קרקע כו' ופריך איכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי דלית לי' ולא כלום ופירוש רש"י אלא לאו ש"מ בגורן שאינו שלו אבל סודר יש לו משמע דמי שיש לו קרקע אפשר לומר שאין לו סודר ולמה פריך הש"ס לעיל בפשיטות וכי לא הי' להם סודר הא הי' להם קרקע להקנות אגב קרקע וא"כ אפשר שסודר לא הי' להם אלא מוכח דדוקא גבי סתם אדם שייך לומר שנשאר ערטל בלא סודר אבל בר"ג וזקנים לא אפשר שיהיו נשארים בלא סודר אבל מחמת שיש לישב באופן אחר ע"כ אמינא שהוא קצת ראי' ולא ראי' גמורה ולא באתי אלא לעורר. עוד יש היתר גדול לסמוך עליו על אשר הכירה האשה העגונה בעצמה הרבה מהבגדים הנמצאים שהי' לבוש בהם הנפטר בטב"ע שהמה של בעלה וידוע דעת הח"צ בסי' קל"ד דאף להסוברים דבגדים חיישינן לשאלה מ"מ לשאלה דיחיד לא חיישינן ועובדא דידן חשוב כמו שאלה דיחיד כיון שהעד הכיר את הנפטר בט"ט שהוא האיש אשר אמר לו כי הוא יליד פמארין ודר בלבוב והוא סוחר פירות א"כ אם ניחוש לשאלה הוא רק שהשאיל לאיש אחר ג"כ שהוא יליד פמארין והוא סוחר פירות ודר בלבוב פשיטא דהוה כמו שאלה דיחיד דאין לנו לחוש לזה לדעת הח"צ: והנה ראיתי למו"ח ז"ל בספר ברכת רצה סי' פ"ו שכתב בהך דיבמות דף קט"ז דאמרינן למאי ניחוש ליה אי לנפילה מיזהר זהיר אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה שמזה הקשו האחרונים על הח"צ דמשמע דאי לאו הך טעמא דשמי' כשמי' לא מפקיד גביה הוי חיישינן לפקדון אף על גב דהוה פקדון דיחיד וע"ז כתב הוא ז"ל דאדרבה מזה סייעתא לדברי הח"צ דלכאורה יש להבין הך כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' וכי לא מצינו שמפקיד אדם אצל חבירו מעות וחפיצים ואינו חושש שיכפור דמהימן לי' ועכצ"ל דכיון דתליא בנאמנות חשוב כמו פקדון דיחיד ולא חיישינן ע"ש. אבל לפענ"ד נ"ל כעת פשט הפשוט דלא מפקיד גבי' משום דחייש דלמא מיית וכפול קמי יתמי ויסברו היורשים דהשטר הוא של אביהם ולא יאמינו לו שהוא הפקיד אצל אביהם דוגמא לזה איתא בב"מ דף ס"ח א"ל בר אמימר לרב אשי אבא עביד הכי וכי אתי לקמי' מהימן להו א"ל תינח היכי דאיתא לדידי' אי שכיב ונפיל שטרא קמי יתמי מאי ע"ש הכי נמי הכא יש לחוש דלמא מיית והיורשים לא ידעו מהפקדון ולא יאמינו לו ובשלמא מי שמפקיד מעות צרורים המה ונכתב על הצרור שזהו פקדון פלוני אבל הני שטרות אין הדרך לכתוב על הצרור מחמת ששמו בתוך השטר מוכיח עליו וגם אם יכתוב לא יועיל כיון ששם הנפקד ג"כ הכי הוא ומנא ידעו היורשים שהוא פקדון אצל אביהם אלא יסברו שאביהם כתב את שמו עליו: ולכאורה יש לצרף דעת הפנ"י בב"מ דף כ"ז ע"ב ד"ה חמור בסימני אוכף דרק בסימנים