מצפה אריה תנינא חלק ב רצד

ע"ש והב"ש הביא דבריו בקצת שינוי בקיצור והנה בדברי הח"מ קשה טובא חדא מה שהקשה בשו"ת רע"א בסי' פ"ח על מה שכתב דוקא בדאיכא רגלים לדבר דא"כ למה צריך לעדותו של הנחשד להצטרף עם עדותו של הע"א הא המרא"י שם כתב דבאומרת טמאה אני לך ויש רגלים לדבר אסורה לבעלה ע"ש אבל לדידי עוד קשה טובא מהיכן פשיטא לי' דאם אחד כשר אמר שזינתה ואחד אמר שהודית דמצטרפין יותר לאוסרה על בעלה דלמא גם בכה"ג אמרינן דאיהי לא מהמנית משום דאמרינן עיניה נתנה באחר וליכא אלא ע"א שאמר שראה שזינתה ואין אשה נאסרת על בעלה אלא בשני עדים גם יותר תמוה מה שכתב ואע"פ שלדברי האשה הנחשד פסול מאמינין אותה לגבי עצמה ולא לגבי הנחשד לפוסלו דנהי דאין אנו מאמינין אותה לגבי הנחשד לפוסלו מ"מ אין להצטרף עמו יחד להיות עדים דלדבריה הוא רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכמו שכתב הראב"ן הובא בתומים סי' פ"ו ס"ק כ"ו שהא דאמרינן בסנהדרין דף ט' פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו היינו שאותו אחר אינו מעיד כמו שאומר הוא שנרבע לרצונו רק מעיד סתם שנרבע מאחד אבל כשמעיד שרבע את זה שאומר פלוני רבעני לרצוני ה"ל שני רשע ואין כאן שני עדים ועי' בש"ך סי' ל"א ס"ק א' בשני עדים המכחישין זה את זה שנפלה בזה מחלוקת בין חכמי בריסק אם מצטרפים לעדות אחרת ומשמע דלאותו עדות שנעשה רשע אף דפלגינן דיבורא פשיטא דאין מצטרפין וזהו כמ"ש הראב"ן: אשר על כן נראה לפע"ד דמטעם הנ"ל חידש הח"מ לומר דבעינן רגלים לדבר ומה שהקשה בתשו' רע"א דבאיכא רגלים לדבר כתב המרא"י דנאסרת מחמת אמירתה טמאה אני לך יש לומר דזהו דוקא כשאומרת בעצמה בפני בעלה או בפני ב"ד טמאה אני לך אבל לא באומרת שלא בפני בעלה ולא בפני ב"ד דמאי מהני שהודית בפני אחד חוץ לב"ד הא אפילו עד כשר שאמר שלא בפני ב"ד עדותו ל"ח עדות ויכול לחזור ולהעיד וכן בדיני ממונות לא חשיב הודאה אלא א"כ הודה בפני המלוה כמו דאיתא ברש"י סנהדרין שם דף ל' ובשו"ע חו"מ סי' פ"א גבי הודאה דאמר בפני הודה לו אבל אם הודה לאיש אחד שלא בפני המלוה לא חשיב הודאה ולמה לא תהא יכולה לחזור ולומר אמת שהודיתי לפני זה שזניתי אך שקר אמרתי ומשו"ה בעינן שיהי' רגלים לדבר ולהכי חשיב כאלו הודית בפני ב"ד ומחמת שאפילו אם אמרה הכי בפני ב"ד לא מהמנינן לה דאמרינן עיניה נתנה באחר על זה מהני הצטרפותו של הנחשד דלא נימא עיניה נתנה באחר ובזה מדוקדק הלשון שכתב בהגה"ה ואם היא הודית לפני אחד שנטמאה סתם ולא כתב שהודית לדברי הנחשד שנטמאה ממנו וכן זה הלשון איתא שם בתשו' מהרא"י: אבל לפי האמור ניחא שפיר דהרא"י מיירי דליכא רגלים לדבר ולהכי בעינן דוקא שתאמר שנטמאה סתם דאם אמרה שהאמת כדברי הנחשד שנטמאה ממנו ולפי דבריה רשע הוא אין מצטרפין לאסור אותה רק כשאומרת נטמאה סתם מצטרפין ולהכי דמי שפיר למה שמדמה המרא"י דהודאה אחר הלואה מצטרפין דהתם מיירי נמי שההודאה לא הית' על הלואה זו שמעיד אלא בפעם אחר והמעין היטב בדברי המהרא"י שם יראה שהוא לא קאי על עובדא דהתם שהיא הודית שהנחשד בא עליה אלא כל דברי התשוב' קאי על סתם דינא באומרת טמאה אני שכ' שם בזה הלשון דלעיל כתבת לי שלא הודית מעולם בהדי' שזינתה אלא אמרה ער האט ניט רעכט בייא מיר געלעגען ונוכל לפרש דבריו שפיר שבא עליה דרך אברים כו' אמנם אחרי שמהר"א שי' וכן אתון דייניתון אהך עובדא כאילו אמרה טמאה אני לך גם אני אדון בכה"ג ע"ש: והנה בתשו' רע"א ז"ל שכתב לפלוג עלי הח"מ דהרמ"א לא מיירי בדאיכא רגלים לדבר אלא כיון דע"א מעיד י"ל דבכה"ג לא תקנו דלאו בכל פעם יזדמן כן שיהי' ע"א וא"כ בהיא אמרה טא"ל והוא אומר שראה שזינתה לית מנאן דפליג דאסורה לו ומגרשה בע"כ כו' ע"ש. ואני אומר שותא דמרן לא ידענא דודאי אי נימא דאמירתה טא"ל מצטרף לאמירת העד שוב הדרא החשש שעיניה נתנה באחר וזה האחר תמיד יבוא לב"ד לומר שראה שזינתה ויצטרף אמירתה לעדות העד ותהי' אסורה עליו ואחר שתתגרש מבעלה ישאנה זה האחר ובודאי כשחששו חז"ל שעיניה נתנה באחר בודאי יש לזה האיש התקרבות עמה ואינו מהאנשים הכשרים שלא יעיד שקר אלא כמו שהיא נתנה עיניה בו כן הוא כתן עיניו בה ואין דבר חוצץ לבצע חשקו דמקרא מולא הוא כמים הפנים לפנים (משלי כ"ז י"ט) וא"ל דאם תתגרש עפ"י עדותו אסור לישא אותה כמו דקי"ל המעיד על האשה שאת בעלה ה"ז לא ישאנה עי' באה"ע סי' י"ב חדא דדבר זה לא מצאתי מבואר דאשה שנאסרה על בעלה ע"י העד לא ישאנה והדבר צריך תלמוד וגם הא כבר כתבתי דזה האיש שעיניה נתנה בו הוא מסתמא גברא דלא מעלי ועכ"פ חשוד על עריות ובחשוד יש לחוש דמשו"ה הוא מעיד כדי שיגרשנה בעלה ותהי' פנוי' ותהי' שכיחא לי' כמ"ש רש"י ז"ל בסנהדרין דף כ"ו ע"ב גבי החשוד על העריות ע"ש: והנה שם בתשו' רע"א סי' ק' איתא תשובת הגאון בעל בית מאיר ז"ל שכתב על דברי מהרא"י הנ"ל דמטעם דע"א שאומר שזינתה חשיב רגלים לדבר ולפע"ד רחוק לומר דבר זה דרגלים לדבר לא מצינו רק שהיכי דדבר רגלים הוא ברור כגון שיש עדי כיעור וכיוצא בזה אבל הכא ממ"נ אי קושטא קאמר שזינתה הרי נאסרה ואי אמרינן דלא מהימן ואומר שקר ליכא כלל רגלים לדבר ודבר זה פשוט לדעתי: ובגוף הדבר שחידש המרא"י שמצטרף עדות הנחשד, עם אמירת האשה שנטומא' וכתב שם וז"ל ומאן לימא לן דאפילו בכה"ג מהני טעמא דנתנה עיניה באחר ע"ש לפע"ד דבר זה תליא בשני פירושים שכתב הר"נ ז"ל בסוף נדרים דף צ' דדעת הר"ן דמצד הדין כשאומרת טא"ל נאמנת רק כיון דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה וחז"ל תקנו דלא תהא נאמנת ואחרים תירצו דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו כו' אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להאמינה כו' ומכי חזו רבנן בתראי דלא מהימנא כדי שלא תתן עיניה באחר אוקמי' אדינא ע"ש: מעתה אמינא בשלמא לדעת הר"נ ז"ל דמצד הדין נאמנת להיות נאסרת על בעלה אך חז"ל תקנו שלא להאמינה מטעם שעא עיניה נתנה באחר צדקו דברי המרא"י דמנ"ל דגם בכה"ג תיקנו חז"ל שלא להאמינה וי"ל דהבו דלא לוסיף עלה לעקור דבר מה"ת ובפרט לפמ"ש הגאון רע"א ז"ל שהבאתי למעלה דטעמא של מהרא"י הוא משום דלא שכיח ולא בכל יומא אזדמן כהאי מלתא שיעיד ע"א כדבריה ובאמת מצינו כמה פעמים בש"ס דבמילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן כמו בערובין דף ס"ג ע"ב ובביצה דף ב' ע"ב ובכמה דוכתי ע"ש במסו' הש"ס אבל לאחרים שמדינא אינה נאמנת לומר לבעלה טא"ל רק למשנה ראשונ' תקנת חז"ל הית' להאמינה א"כ למשנה אחרונה כשנתבטלה התקנה ואוקמי' אדינא במלתא דשכיח כ"ש במידי דל"ש ודו"ק: ועתה נחזור נא לעובדא שלפנינו שלפי מכתב כ"ת לא נתברר כלל שהאשה הודית שהי' אצלה