מצפה אריה תנינא חלק ב רצג

כתיבת וחתימת הגט לא הי' בדעתו לגירושין גמורים אבל אם בשעת הכתיב' והחתימ' לא מינה שליח על מסירת הגט ליד האשה אלא אח"כ שהגט כבר הי' נכתב ונחתם למה נחוש שמא לא נכתב ונחתם הגט לשמה הא בשעת הכתיב' לא הי' נתמנה שליח וצ"ל ע"כ דכיון שאח"כ מינה ליתנו ע"י שליח כדי שיהא בידו לחזור אם ירצה חיישינן שמא נמלך כמו כן קודם הכתיב' או בשעת החתימ' דכל שעושה הדבר ע"י שליח חיישינן לנמלך א"כ ה"ה באומר אמרו כיון שהציווי נעשה ע"י שליח חיישינן שחשב שלא יאמרו מה שצוה כלל ולא החליט עדיין לגירושין ואף שהמביא גט בא"י לא בעינן שיאמר בפ"נ ובפ"נ אלמא דלא חיישינן לנמלך זהו דוקא היכי שעכ"פ הציווי לכתוב ולחתום היה על פי עצמו להסופר ולהעדים ורק הנתינ' היתה ע"י שליח אבל היכי שהציווי לכתוב הי' ע"י שליח חיישינן גם בארץ ישראל שמא חשב בדעתו שבנתיים יחזור מהציווי כיון דחזינן דכל שנעשה ע"י שליח גרע טובא ולא חשיב גירושין גמורים. והנה לפי פירושו של הריטב"א ג"כ לא קשה כלל מה שהקשה הא מדנכתב בגט שם המגרש והמגורשת מוכח דידעו לכתוב לשמה דהא מ"מ יש לחוש שמא נמלך הבעל בנתיים מלגרש והסופר והעדים לא חששו לזה וכתבו וחתמו את הגט: והנה ראיתי עוד בחידושי הרי"ם הנ"ל סימן ק"כ ס"ק י"ב שהקשה דאי וכתב אסופר קאי ולא אבעל מאי איכפת לן מה שהבעל מקפיד מ"מ הא כבר נכתב הגט לשמה והא קי"ל אפילו בביטל הגט דחוזר ומגרש בו ועוד הא בש"ס נדרים דף ל"ה מיבעיא אי כהנים שלוחי דרחמנא וכתבו התוס' יומא דף י"ט ע"ב דהנ"מ אם הבעלים אינם רוצים שיקריבו הכהנים שבאותו משמר אי שלוחי דידן נינהו לא מהני שאינם נעשים שלוחים בע"כ אבל אי שלוחי דרחמנא מקריבין בע"כ והנה קי"ל דבעינן זביחה לשם בעלים בקדשים א"כ איך מהני בע"כ אפילו אם המה שלוחי דרחמנא מ"מ הא לא הוה לשמה וע"ז יצא הגאון לישב הדבר דשאני גט דהנתינה תלוי בדעת הבעל ואם הבעל לא ירצה לגרש בגט זה שוב אינו לשם גירושין לכן לא מהני לשמה אם הבעל מקפיד משא"כ בקדשים דאין שום דבר תלוי בדעת הבעלים. ולפע"ד תירוץ זה אינו שהרי בקדושין שם אמרינן דאם כתבו שטר קדושין לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרו מקודשת והא קדושין תליא בדעת האשה כמו גט בדעת הבעל ומ"מ חשיב לשמה אפילו שלא מדעתה וברצונה שלא להתקדש בשטר זה: והעיקר נראה לפענ"ד דאפילו אי וכתב קאי אסופר ולא בעינן שליחות בכתיבת הגט מ"מ הענין מוטל על הבעל כדתנן בב"ב דף קס"ז הבעל נותן שכר הסופר וכעין מה שמצינו ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומ"מ בדיעבד אם כסה אחר כסהו כיסוי אולם מ"מ הענין שייך למי ששפך ולהכי היכא דבעינן לשמה אין הרשות לאחר שאין לו שייכות לזה לכתוב בע"כ לשמה ובזה ניחא הכל דגבי קרבן שהתורה זכתה לכהן להקריב והוא שלוחא דרחמנא אין להבעלים לעכב על ידו שמשפט ההקרב' הוא כשאר משפטי התורה וכן גבי קדושין שמשפט כתיבת השטר הוא להבעל סבירי רבא ורבינא דאין להאשה שייכות בהכתיבה ואע"פ שתליא בדעתה וברצונה אם לקבל קדושין אי לא מ"מ כתיבת השטר הוא שייך להמקדש וע"כ אם נכתב שלא מדעת הבעל אין תורת שטר עליו אבל שלא מדעתה שפיר מהני ורב פפא ורב שרביה סבירי להו דאף דכתיבת הגט היא שייכ' להבעל לבד משום שהוא המקנה מ"מ בקידושין שהיא המקנה שייך לה ג"כ ענין כתיבת השטר וממילא אם נכתב בע"כ אינה מקודשת וכן גבי קרבן אי שלוחי דידן נינהו יכולים הבעלים לעכב על כהן שבאותו משמר והנה בספרי מצפה אריה סי' י"ב הערותי דבזה"ז דאיכא חרם דרגמ"ה דדעת הב"ש דאם עבר וגירש אינה מגורשת וכן כתבו האחרונים בתשובותיהם והאריכו כאו"א למצוא טעם לזה ואנכי רציתי לומר דכיון דאין לגרש בע"כ אמרינן דשוב האשה לאו לגירושין קיימא וחשוב כאלו כתבו שלא לשמה אמנם כתבתי לדחות זה מש"ס דקידושין הנ"ל דפליגי בכתבו לשמה ושלא מדעתה אלמא דגם בקדושין דאין לקדשה בע"כ מ"מ אם כתבו שלא מדעתה חשיב לשמה וע"כ צריכין אנו לחלק דדוקא גבי הבעל סבירי להו להנך פוסקים דאי כתבו הגט שלא מדעתה חשיב שלא לשמה כיון דהגט הוא שלו אבל גבי האשה לא אמרינן הכא ע"ש וכעת ראיתי שגם הגאון הרי"מ שם העיר בקדושין דכיון דהוי שלא מדעתה איך חשיב לשמה ע"ש: ולפי האמור ניחא דשאני לרבא ולרבינא גנו מקדושין דכתיבת הגט שייך להבעל משא"כ בקדושין אין לאשה זכות בכתיבת השטר וכנ"ל. ודע דנראה לפענ"ד דמה שכתבו בתוס' יומא הנ"ל דאי שלוחי דרחמנא נינהו לאו כל כמיניה לעכב על ידו הוי פירושו דכופין אותו שיאמר רוצה אני כדאיתא בהדיא בב"ב דף מ"ח יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואי אמר רוצה אני בודאי לא חשיב בע"כ אי משום דניחא ליה בכפרה אי משום דדברים שבלב אינם דברים עיין קדושין דף נ' ואי שלוחי דידן נינהו אין לכופו ע"ז לומר רוצה אני ואם כפאו אותו לומר רוצה אני אפשר שהקרבן פסול דכיון דהא דמהני כשאומר רוצה אני הוא רק מטעם דכל שמחויב להסכים מצד הדין לא חשיב כפיה כמ"ש התוס' שם א"כ מה שאינו מחויב מצד הדין חשיב כפיה ועיין בספרי מצפה אריה סי' ל"ו שבארתי דבר זה: סימן לב אשיב ויאמר שלום אל כבוד ידידי הרב המאה"ג שהי' המפורסם כש"ת מו"ה יהושע העשל באב"ד נ"י מו"ץ בק' טרנפאל: בדבר המאורע במתני' ק' שאשה אחת הדרה עם בעלה זה כמה שנים ובא אחד לבד"צ ואמר שזיכתה עמו ונקראת האשה להב"ד והודית בפני אחד מהב"ד וסדרו להאשה ג"פ מבעלה וגירשה ועתה שניהם בוכים וצועקים במר נפשם והיא נותנת אמתלא בזה שהודית שהי' מחמת טירוף הדעת אבל דבר העלילה הוא שקר והנה יש בזה שני ענינים א'. אם מותר להחזירה מפאת חשש זונה כמו שמבואר בהגה"ה אה"ע סי' קט"ו דמצטרף עדות הנחשד עם הודאת האשה לפני ע"א ומה שנותנת אמתלא חשש כ"ת למ"ש בספר שיבת ציון דאמתלא לא מהני להתיר. ב'. אם יש לה דין המוציא אשתו משום שם רע דאינו רשאי לכונסה: ועתה נחזי אנן הנה זה לשון ההגה"ה שם סעיף ו' אמר אחד על אשה שזינתה עמו נאמן עליה כעד אחד דפלגינן דיבורי' רשב"א סי' תקנ"ב ואם היא מודית לפני אחד שנטמא' הנחשד מצטרף עם אחד לאוסרה על בעלה פסקי מהרא"י סי' רכ"ב וכתב הח"מ ס"ק כ"ו היינו בדאיכא רגלים לדבר שאז לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר רק שהיא מכחשת את העד וע"כ מצטרף גם הנחשד ופלגינן דיבורי' והוה כשני עדים כשרים אחד ראה שזינתה ואחד שמע שהודית כו' ובמקום דאיכא רגלים לדבר הודאתה בפני עד אחד כאלו ראה שזינתה כמו דמצרפינן הודא' אחר הלואה ואע"פ שלדברי האשה הנחשד פסול מאמינין אותה לגבי עצמה ולא לגבי הנחשד לפוסלו