מצפה אריה תנינא חלק ב רצב

ובפ"נ אבל התוס' רי"ד ס"ל להלכה דסתמא כשר ולהכי כתב החשש שמא נכתב לשם איש אחר ששמו כשמו ודו"ק: ומה מאוד הרווחנו בזה לישב הא דתניא בגיטין דף ה' ע"ב המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר דברי ר' מאיר וכתבו בתוס' בב"מ דף נ"ה ד"ה ולא אמר נכתב לא נקט אלא משום רבנן דלר"מ אין צריך לומר נכתב דאמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפילו מצאו באשפה כשר ע"ש אבל לפי האמור יש לומר דהך ברייתא קאי בשיטת ר' יעקב משמיה דר' מאיר דסתמא כשר בגט דחשיב לשמה והנה שם בריש גיטין איתא רבא מ"ט לא אמר כרבה אמר לך מי קתני בפני נכתב לשמה ובפני נחתם לשמה ורבה בדין הוא דליתני הכי אלא דאי מפשית ליה לדיבורא אתי למיגזייה וכ' רש"י ד"ה לא גייז וממילא שיילינן ליה אי נכתב לשמה אי נמי סתמא לשמה קאי ע"ש מבואר דתליא בזה דאי סתמא לאו לשמה קאי צריך למשייליה אבל אי סתמא לשמה קאי לא צריך למשייליה אלא סגי בפני נכתב ובפני נחתם לחודא והנה נראה לי דאפילו למ"ד לר' מאיר דסתמא לשמה ולר' מאיר הא לא בעינן כתיבה לשמה אלא סגי בחתימה לשמה בלבד ואמר רב נחמן אומר הי' ר' מאיר אפילו מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר ולהך מ"ד סגי כשחתמו סתמא מ"מ זה אינו אלא כשהכתיבה ג"כ היה בסתם אבל אי הכתיבה היה בפירוש לשם איש אחר והעדים חתמו בסתם גם לר' מאיר פסול דכיון שהכתיבה היה בפירוש לשם איש אחר עכ"פ בעי עקירה ולא סגי בסתמא על החתימ' וכמו שמוכח מפסחים דף ס' דעקירה בעינן דוקא בפירוש ע"ש ולהכי לר' מאיר אליבא דר' יעקב דסתמא כשר דלדידי' לא שיילינן ליה א"כ כשאומר בפני נחתם לחודא לא מהני דחיישינן שמא היה הכתיב' לשם איש אחר ששמו כשמו והחתימ' היה סתמא דפסול בכה"ג להכי צריך לומר בפ"נ ובפ"נ שעכ"פ הכתיב' היה סתמא ואז כשהחתימ' הי' ג"כ סתמא כשר ובריש גיטין דפריך לר' מאיר בפני נכתב למה לי היינו רק משום דאזיל אליבא דר' יהודה דר' מאיר ס"ל סתמא פסול ודו"ק. והנה ראיתי לרש"י קדושין דף ט' ע"א גבי הא דבעי ר"ש ב"ל שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו וכ' רש"י שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך ונראה מוכח מדבריו אלו דס"ל ג"כ דסתמא חשיב לשמה מדאורייתא דאל"ה היה לו לפרש שלא כתבו לשמה אלא סתמא אלא על כרחך דסתמא חשיב לשמה ובגט פסול מדרבנן אבל בקדושין דלא שייך למיפסל מדרבנן דכיון דמה"ת כשר היא א"א גמורה וכמ"ש התוס' שם בעירובין גבי סוטה דל"ש ליפסול מדרבנן ומשו"ה פירש שנכתב לשם אשה אחרת: אבל מה דתמיה לי בזה על מ"ש התוס' בעירובין דמדאורייתא כשר אם כתב הסופר שלא מדעת הבעל הא בקדושין התם איתא כתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרו מקודשת ר"פ ורב שרביה אמרו אינה מקודשת אמר ר"פ אימא טעמא דידהו ואימא טעמא דידי אימא טעמא דידהו ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה ע"ש הרי נראה מוכח דדעת הבעל בגט הוא מדאורייתא דאי גם דעת מקנה בגט הוא מדרבנן ל"ש למידרש מקרא ויצאה והיתה הא גבי קדושין ליכא למיפסל הקדושין אי מדאורייתא היא מקודשת. אולם באמת בלא"ה אני נבוך מאוד במה שהחליט הישוי"ע דדעת התוס' כדעת הב"ש מדאורייתא סתמא כשר דלפענ"ד אין הדבר כן דכל עיקר טעמא של התוס' כמ"ש שם דהסופרים כותבין ע"מ כן שאם יצטרכו לגרש יגרש בו א"כ תליא דבר זה אי אמרינן יש ברירה אי לא דאי יש ברירה אמרינן הוברר הדבר למפרע דלשם זה נכתב וכשר והתוס' ריש פרק כל הגט דף כ"ד ע"ב ד"ה לאיזו שארצה אגרש בו כתבו וז"ל בגמרא מפרש משום ברירה ואומר ר"י אפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבתו ע"ש ועפי"ז יש לומר דמאן דס"ל סתמא כשר לא סבירא ליה כן אלא דדמי לדעלמא דאמרינן יש ברירה נמי גבי גנו ולא דרש וכתב לה לשמה שיהא מבורר בשעת כתיבה אלא סגי אי הוברר הדבר למפרע שנכתב לשמה להכי התם בסוגיא דקאי אליבא דר' יהודה דס"ל דבתולה בדעת אחרים אמרינן יש ברירה משו"ה כתבו מדאורייתא סתמא כשר אבל לפי מה דקי"ל כמ"ד דבדאורייתא אמרינן אין ברירה בעינן שיהא מבורר בשעת כתיבה וסתמא פסול מה"ת להכי בעינן דעת מקנה מדאורייתא דבלא דעת מקנה לא חשיב לשמה דאשה לאו לגירושין קיימא והוי רק כמו סתמא ופסול ואח"כ מצאתי שהרגיש בזה בספר מהרי"ם מווארשא: והנה ראיתי בספר מחנה אפרים הל' גירושין פרק א' שמתמה על דברי התוס' בעירובין במה שכתבו אי נמי בסוטה אין הבעל מקפיד אם יכתוב שום אדם ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא ליה לבעל עכ"ל ונראה שהי' גורסין פסול ומ"מ דבריהם תמוהים דהא אמרינן עד שישמעו לאפוקי באומר אמרו אלמא אפילו בדניחא ליה לבעל ואמר אמרו לפלוני שיכתוב לא מהני ע"ש. ולפענ"ד נראה דיש ליישב עפ"י מה שכתב בחידושי הריטב"א ריש גיטין ד"ה מאי בינייהו בשם מורו דהיינו טעמא דחיישינן שכתב שלא לשמה אע"פ שיש לנו עדים שיצא הגט מידו טפי מבעל שהביא גיטו דלא חיישינן להכי משום דכיון שהוא מגרש ע"י שליח לא היה בדעתו לגירושין גמורין שחשב שאם ירצה לחזור בו שיהי' לו שהות ומשו"ה חיישינן שמא נמלך ע"ש ולפ"ז יש לנו כמו כן לחלק בין היכא שמצוה בעצמו לסופר ולעדים שיכתוב ושיחתמו לבין אמר אמרו דכיון שמצוה ע"י שליח יש לומר דעדיין לא גמר בדעתו לגירושין שחשב שלא יאמרו השלוחים כלל או שבנתיים יהיה נמלך ויאמר להשלוחים שלא יאמרו לסופר ולעדים כלל ומשו"ה עדיין לא קיימא האשה לגירושין וחוששין אנו שמא בנתיים חזר ולא ניחא ליה שיכתב ויחתמו הגט וזהו סברא נכונה לפענ"ד. ומעתה י"ל דהתוס' גם בתירוצם הראשון שכתבו דפסול מדרבנן כונתם ג"כ בכה"ג היכא שכתבו בסתם ולא ידעו דלא ניחא ליה לבעל אבל היכא שהבעל מוחה שלא לכתוב הגט והסופר כתב והעדים חתמו נגד רצונו פשיטא דהגט בטל מדאורייתא ואע"פ שכתבו לשמה ולפ"ז יש לפרש הש"ס דקדושין כתבו לשמה ושלא מדעתה היינו שהיא היתה מוחה בידם והמה כתבו נגד רצונה דבכה"ג גבי גט אינה מגורשת דבעינן דעת מקנה ודו"ק: תו הביא בעל מחנה אפרים ראיה דבעינן שליחות בכתיבת הגט ולא מטעם דבלא ציווי הבעל לא חשוב לשמה מפרק מי שאחזו קורדייקוס דתנן כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס ואמרינן עלה בגמרא אמר רשב"ל כותבין ונותנין לאלתר ור' יוחנן אמר אין כותבין אלא כפישתפה והשתא אי נימא דלא בעינן שליחות אלא שישמעו קולו דבלא"ה ל"ח לשמה דלא חשבינן כונתו כונה כמ"ש הרשב"א א"כ זה שצוה בעודו בריא וכתבו לשמה ובציווי הבעל אמאי יהיה פסול ע"ש: ולפענ"ד גם זה עפ"י דברי הריטב"א הנ"ל בשם מורו ז"ל דלכאורה גם דבריו המה תמוהין דלמה יגרע מה שנתן הבעל אחר הכתיבה והחתימ' לשליח להוליך גט זה לאשתו מאלו מסר בעצמו הגט ומאיזה סברא נימא דכיון שהוא מגרש ע"י שליח נעשה ריעותא למפרע על הכתיבה והחתימה ובשלמא אם מינה הבעל שליח קודם הכתיבה שליח להולכת למסור הגט להאשה יש מקום לומר ולחוש דחשב שהשליח לא ימסור הגט להאשה לכן גם בשעת