מצפה אריה תנינא חלק ב רצא

הסמ"ע דהקנס פוטר גם מהחרם אפילו לפי שנהגו לכתוב והקנס לא יפטור את החרם ועיין בש"ך סי' ר"ז בשם הריב"ש דאם כתב לקיים המקח בשבוע' ובקנס אם נותן הקנס פטור גם מהשבועה והמהר"ם מינץ חולק ע"ז ודעת המר"א ששון כדעת מהר"ם מינץ ועיין בב"ש שהביא בשם נ"ש שהקשה דלמה כותבין חרם בתנאים כיון דבלא"ה הוא חייב בקנס מצד הבושת עיי"ש עוד כתב הב"ש בסי' כ"א דהקנס אינו פוטר רק חרם מהקדמונים אולם מה שקיבלו הצדדים על עצמם אינו פוטר עיי"ש: ולפי דעתי הי' נראה לומר דבהתנאים יש שני ענינים אחד שישא החתן את הכלה כד"ת והב' ההתחייבות משני הצדדים נדן ומתנות ובגדים וכדומה ולהכי יש לומר דהחרם הקדמונים הוא רק על עיקר הראשון של הנשואין אבל לא על ההתחייבות כי מה ענין חרם על התחייבות שבין אדם לחבירו ומה עדיפותא אם ההתחייבות הוא בעניני שידוכין יותר משאר עניני ממונות שיתקנו חז"ל חרם ע"ז והקנס הוא על התחייבות שאם אינו רוצה לקיים התחייבות יתן קנס אולם אם הצד השני רוצה לישא בלי התחייבות וטוען אני רוצה עכ"פ שהחתן ישא את הכלה וצד החוזר אינו רוצה כלל בעיקר הנשואין אז הוא עובר על החרם וזה מה שכותבין והקנס לא יפטור את החרם היינו בכה"ג שרוצה לפטור את עצמו בהקנס ועיקר השידוך אינו פוטר ורק הברירה בצד השני לומר שרוצה בהנשואין והקנס אינו פוטר רק ההתחייבות אבל לא עיקר הנשואין אבל אם הצד השני אינו רוצה לישא בלי קיום כל אופני התנאים ואם לא יקיים הצד החוזר כל אופני התנאים גם הוא אינו רוצה בהשידוך אזי נפטר החוזר בהקנס מכל וכל דהא ע"י הקנס נפטר מהתחייבות ובלי סילוק התחייבות גם השני אינו רוצה לכן הוא נפטר גם מהחרם ואף דכתב הב"ש אפילו אם רוצה לישא רק רוצה לשנות קצת מהתנאים חייב בבושת דאל"כ בקל יכול למצוא צדדים להשמט ולבטל מקצת ועי"ז יצא מחשבתו לפועל עיי"ש מ"מ נראה לי דזה אינו אלא שאם רוצה לשנות מקצת חייב לשלם קנס אבל מ"מ אינו עובר בזה על החרם כי החרם הוא רק על עיקר הנשואין כן נראה לפענ"ד אולם לא ראיתי דבר זה בפוסקים ולא באתי אלא לעורר. הנראה לפענ"ד כתבתי וד' יצילנו משגיאות: סימן לא לאברך אחד: על דבר הקושיא דלפי ע"ש הא"ז דהא דבעינן בגט שמו ושמה זהו מטעם לשמה איך אמרינן בריש גיטין דתקינו חז"ל בפ"נ ובפ"נ מטעם שאינן בקיאין לשמה הא מדנכתב בגט שם המגרש ושם המגורשת מוכח דידעי דבעינן לשמה ותירץ מעלתו עפ"י מ"ש התוס' רי"ד לפרש דהא דס"ל לרבה דבפ"נ ובפ"נ הוא מטעם לשמה היינו דחיישינן שמא יכתב לאיש אחר ששמו כשמו ושמה כשמה הנה בודאי צדקו דבריו בזה אבל לפענ"ד בלא"ה לא קשה דלשון הש"ס הוא לפי שאין בקיאין לשמה והוי פירושו דידעי מקצת אבל לא כל הדינים א"כ יש לחוש לר"מ דעדי חתימה כרתי שמא חשבו דסגי בכתיבה לשמה ולא בעינן חתימה לשמה ולר' אליעזר דעידי מסירה כרתי ובעינן כתיבה לשמה והם חשבו דסגי בחתימה לשמה לחודא דפשיטא דלדעת הא"ז גם לר"א בעינן שמו ושמה דבלא"ה ליכא חתימה לשמה אמנם אי קשה הא קשיא לי על שיטת התוס' רי"ד הא הש"ס ריש פרק כל הגט קאמר אלא מעתה רישא דקתני שמו כשמו פסול לגרש בו שני הוא דלא מגרש בו הא ראשון מצי לגרש בו הא אמרינן ולא אחר יכול להוציא שט"ח עליהם אלא מאי אית לך למימר בעדי מסירה ור"א ע"ש א"כ לר"מ דאית ליה עדי חתימה כרתי היכא דמוחזקין בשני יוסף בן שמעון לא מצי לגרש כלל אלא א"כ נכתבו סימן או דורות וכן כתבו התוס' שם בהדיא א"כ לפ"ז קשה למה תקנו חז"ל בכל גיטין הבאים ממדינת הים לומר בפ"נ ובפ"נ הא בשאר גיטין ליכא חשש כלל שמא כתבו לשם איש אחר ששמו כשמו דאם נמצא שני יוסף ב"ש היו צריכין למיכתב דורות או סימן ומדלא נכתב דורות או סימן מוכח דליכא כלל שני יוסף ב"ש שם במקום הכתיבה א"כ תו ליכא למיחש שמא נכתב לשם אחר ששמו כשמו והו"ל לרבנן לתקוני לומר בפ"נ ובפ"נ רק בגט שנכתב דורות או סימן והש"ס בריש גיטין קאמר אי לר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי ואמאי לא פריך דבסתם גיטין אפילו חתימה לא בעי וזהו הערה גדולה לפענ"ד: ומה שנראה לי בישוב דבר זה דהנה לכאורה בלא"ה צריך להבין למה בחר התוס' רי"ד לפרש הטעם החשש הוא שמא נכתב לשם איש אחר ששמו כשמו ואינו מפרש כפשוטו שמא נכתב שלא לשמה [ואין התוס' רי"ד במחיצתי לעיין ביה] על כרחך צ"ל משום דס"ל להתוס' רי"ד דמדאורייתא סתמא כשר ורק מדרבנן פסול וכמ"ש התוס' בעירובין דף י"ג ע"א ד"ה אבל לחד תירוצא והישוי"ע אה"ע סי' קכ"ג הביא כן בשם התוס' וכן הוא דעת הב"ש ע"ש ולהכי לא מסתברא דחז"ל תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ משום חשש פסול דרבנן ואע"ג דהגמרא קאמר וכ"ת ר' מאיר כתיבה לשמה בעי מדרבנן מוכח דגם משום פסול דרבנן תיקנו לומר בפ"נ זה אינו אלא כיון שבפני נחתם הוא משום חשש פסול דאורייתא תקנו נמי לומר בפני נכתב משום זלזול דרבנן וכמ"ש הרדב"ז והמג"א בסי' קפ"ד בשם מהר"ש חיון ע"ש דהיכא דאיכא ספק איסור דאורייתא יחד עם ספק איסור דרבנן כיון דע"כ אתה צריך להחמיר במה שנוגע לספק איסור תורה שוב מחמירינן גם בדבר שנוגע לספק דרבנן ולא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא מחמת שזהו זלזול לדרבנן ע"ש אבל אי נימא דליכא רק חשש פסול דרבנן לא הוה תיקנו חז"ל כלל להכי סברי התוס' רי"ד דאיכא חשש שמא נכתב לשם איש אחר ששמו כשמו דפסול מה"ת. ובזה מיושב דברי הפ"י מה שעמד על דברי התוס' ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה במה שהקשו מ"ש לשמה כו' ונכתב ביום ונחתם בלילה וע"ז כתב הפ"י מיהו יש לדקדק דפסול לשמה הוה דאורייתא ופסול מוקדם לא הוה אלא מדרבנן ע"ש ואנכי עמדתי על דבריו הא הש"ס קאמר בהדיא אלא ר' מאיר וכי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה מדאורייתא אבל מדרבנן בעי שמעינן מזה דגם אי לשמה מדרבנן תיקנו חז"ל דבעינן בפ"נ א"כ שפיר הקשו התוס' ממוקדם אבל לפי"ז ניחא דשאני לשמה דאגב דחז"ל תיקנו בפני נחתם דבחתימה בעינן גם לר"מ מדאורייתא לשמה תיקנו ג"כ בפני נכתב אע"ג דלר"מ הוה לשמה בכתיבה רק מדרבנן וכעין זה כתבו בתוס' כתובות דף ל"ט ע"ב ד"ה טעמא דמתוך שהוצרכו לתקן בגרושה מחמת הטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תיקנו גם באלמנה משום חינא מיהו לכתחלה לא הי' מתקנין משום חינא ע"ש: והנה בעירובין שם איתא ר' יהודה אומר ר' מאיר הי' אומר לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה ר' יעקב אומר משמו חוץ מפרשת סוטה שבמקדש מאי בינייהו למחוק לה מן התורה איכא בינייהו ע"ש ומבואר התם דר' יהודה ור' יעקב פליגי אליבא דר' מאיר אי סתמא חשוב לשמה אי לא חשוב לשמה ומעתה י"ל דהסוגיא דריש גיטין אתיא אליבא דר' יהודה דאמר משמיה דר' מאיר דס"ל שאין מוחקין מן התורה דסתמא לא חשוב לשמה וא"כ החשש שמא יכתוב סתמא ולהכי שפיר תקינו חז"ל בכל גיטין הבאין ממדינת הים בפני נכתב