מצפה אריה תנינא חלק ב רצ

משא"כ בשבועה אדרבה עיקר החיוב הוא בסוף הזמן אלא שאסור להתרשל שמא יארע אונס ומשו"ה כשאירע אונס בשעת עיקר זמן חיובו לא חשוב בדיעבד כעובר דו"ק ותשכח. מעתה כמו כן יש לנו לומר ליישב דברי הרמ"א דגבי הגיע זמן כמי מוטל עליו החיוב לכונסה בו ביום א"כ דמי לתפל' שגם הרמ"ה ז"ל מודה דאם נאנס אח"כ חשוב כעובר ואין טענת אונס פוטרו וכ"ש הכא דבודאי בשעה שהגיע הזמן מטי זמן חיובו לכונסה ואם לא כנסה אין האונס שאח"כ יוכל לפוטרו: והנה בחי' כתבתי בהא דאמרינן בר"ה דף ו' בהא דפרכינן התם לרבא דאמר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה מהא דתנן העיד ר' פפייס פרה של זבחי שלמים הי' לנו ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג בשלמא בפסח לא הקריבוה אימר מחוסר זמן הי' אלא בעצרת היכי משהי לה ועברי בעשה אמר רב זביד משמיה דרבא כגון שהי' חולה בעצרת וכתב רש"י ז"ל שהי' הולד חולה דנפסל להקרבה וכן כתבו בתוס' עיי"ש וכתב הפ"י דה"ה הוי מצינן לפרש דהבעלים היו חולים ולא הי' אפשר להם לעלות לרגל ולהקריבו אלא דא ודא אחת היא עיי"ש וכתבתי בחי' די"ל דהא דפירשו רש"י ותוס' ז"ל דהולד הי' חולה דוקא קאמרי הכי עפ"י שיטת האגוד' דכל שהיה פנאי מקודם ואח"כ נאנס אין האונס פוטרו ולכן הכא שהיו יכולים להקריבו קודם הרגל גם אם נאנסו הבעלים ברגל בעצרת כמו שהיו חולים חשוב כעובר ולהכי פירש"י ותוס' ז"ל דקאי על הולד שהקרבן הי' חולה דפסול להקרבה ובכה"ג כראה לפענ"ד ברור דלכו"ע לא חשוב כעובר דגם האגודה לא קאמר אלא בגונא שהעיכוב הוא מצדו שאינו בכח לקיים מה שמוטל עליו מפני שנאנס אבל בכה"ג שנפסל הקרבן ונפטר מלהקריב אותו ואין הפטור בזה מחמת טענת אונס אלא אפילו אי לא גילתה התורה דאנוס רחמנא פטרי' ג"כ הי' נפטר בכה"ג כיון דנתבטל החיוב ואין העיכוב מצדו כלל וכמו שהערותי למעלה להוכיח ממ"ש הרמ"א דאם חלה הוא אחר הגעת הזמן דחייב במזונותיה דמשמע דוקא חלה הוא אבל אם חלתה היא אינו חייב במזונות וע"כ הטעם בזה כיון שאין העיכוב מחמתו וא"כ הוא הדין והוא הטעם נמי גבי חלה הולד דפשיטא דהבעלים פטורים אפילו לדעת האגודה ודו"ק כי נראה לפענ"ד נכון: ודע דלפי מה שכתבתי למעלה לחלק לשיטת הרמ"ה ז"ל בין היכי שעיקר החיוב הוא לבסוף ובין היכי שעיקר החיוב הוא בתחלת הזמן יש להעמיד סוגיא דתמורה דף י"ח ע"ב דפרכינן התם אהאי דהעיד ר' פפייס פרה של זבחי שלמים הי' לנו ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג ולרבא דאמר כיון שעבר עליו רגל אחד בכל יום ויום עובר בבל תאחר בעצרת בעי מיכליה וכתב רש"י ז"ל בכל יום ויום עובר בעשה ובאת שמה והבאת שם כו' עיי"ש ונראה מדבריו דלרש"י ז"ל הי' גירסא אחרת בגמרא ולא הי' כתוב בבל תאחר אלא בעשה או דכוונת רש"י ז"ל לפרש דלאו דוקא בבל תאחר אלא בעשה גם ראיתי בספר השיב משה מהגאון מהר"ם טייטעלבוים ז"ל חלק יור"ד סי' י"ח שהביא בשם ספר קרבן ראשית לתמוה על הפ"י שכתב בר"ה שם בסוגיא דבעשה דבאת שמה והבאת שם אינו עובר אלא ברגל ולא דמי לבל תאחר דאמרינן התם כיון שעברו ג' רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר וע"ז השיג הגאון הנ"ל דמש"ס דתמור' הכא מבואר בהדיא איפכא וכתב דאישתמיטתי' להפ"י האי סוגיא דתמורה דמבואר בהדיא דגם בתר רגל ראשון עובר בכל יום ויום אעשה עיי"ש אבל באמת אם כה נימא צ"ע דמנ"ל להגמרא דלרבא בכל יום ויום עובר בעשה ועוד למה לא פריך בפשיטות דהי' להם להקריב ברגל גופא: ונראה לי די"ל דהט"א הקשה בר"ה דמאי פריך הא יש ליישב בפשיטות דעצרת הי' חל בשבת ומשו"ה לא הי' אפשר להקריבו בעצרת עיי"ש. אך יש לפרש דהגמרא הכי פריך דבשלמא אם נימא דעשה דבאת שמה כו' ג"כ אינו אלא ברגל האחרון יש לומר דמקמי הכי לא נתחייב כלל בהבאתו ולהכי גם לכתחיל' לא הי' על ר' פפייס מוטל שום חיוב להקריבו כיון דכל חיובו הוא מזמן רגל האחרון וגם לא דמי לשבועה דאינו רשאי להתרשל דגבי שבועה אי אפשר הדבר להתקיים אם יאנס אבל הקרבת הקרבן אפשר להתקיים גם אם יאנסו הבעלים ואם יפסל הקרבן אין להבעלים חשש כלל כיון דאין המניע' מצדם רק נפטרו מזה לגמרי וכמו שביארתי גם הכא בולד שלמים שאין חיובם מתורת נדרם דהא לא נדבו את הולד רק שהתורה הטילה עליהם חיוב להקריבו בודאי אינו חל אלא בזמן חיוב ואם הוי אמרינן דגם העשה אינו אלא ברגל האחרון שפיר לא היו צריכין אפילו לכתחיל' להקדים הקרבתו אבל לרבא דעשה דבאת שמה כו' הוא ברגל ראשון נמצא דהחיוב על הבעלים הוא מתחלת מרגל ראשון וכל שכבר התחיל החיוב לכתחל' אינו רשאי להשהות וכל זמן הלזה הוא בבל תאחר דמחמת האי טעמא אמרינן אם יארע איזה אונס לבסוף הוא חשוב כעובר גם לשיטת הרמ"ה ז"ל דאף דאונס רחמנא פטרי' מ"מ אין אנו מחייבין אותו על הסוף אלא דאמרינן דנתחייב למפרע דכל הזמן הזה הוא מחויב ועומד וכמו שביארתי א"כ קשה על ר' פפייס איך איחר לכתחל' הקרבתו ומשני שהי' חולה הולד בעצרת וכיון שהי' הולד חולה בעצרת אכתי לא הגיע זמן חיובו כלל דכיון שהי' פסול להקרבה חשוב כמאן דליתא ולא הגיע זמן חיובו עד החג ודו"ק: ולפי מה שנתבאר שכל דבר המוטל עליו לעשותו ולא עשה מודה הרמ"ה ז"ל דאם נאנס אח"כ לא מיפטר מטעם אונס כמו תפלה וכדומה א"כ בתנאים שתיכף משהגיע זמן החתונה לפי הכתוב בתנאים הי' מחויב לקיים לכו"ע לא יכול ליפטר מחמת טענת אונס במה שנאנס אח"כ דדמי ממש למ"ש הרמ"א בסי' נ"ה דאם חלה הבעל אחר הגעת הזמן לא נפטר ממזונות מחמת שהי' לו לקיים חיובו לאלתר וכמו כן הדבר בענין הלזה ואף דהי' צריך החתן לתבוע אותו בזמן הנשואין עפ"י ב"ד לקיים התנאים ופשיטא דאילו הי' מסרב בעתו ובזמנו דהב"ד מחייבין אותו קנס מ"מ גם אם לא אתי מקודם והמתין עד שהכלה אינה רוצה מ"מ לא ידעתי אם נתברר השתא שהוא הי' המעכב אם יש איזה נפקא מינה מחמת שלא הי' התביעה עפ"י ב"ד ואף דבגמרא דיבמות איתא עמד בדין וברח משמע מהקדמונים דהא דבעינן עמד בדין הוא רק מטעם דבעינן שיאמר בפני הב"ד שהוא רוצה ליבמה ולא לחלוץ עיין בריטב"א שם ובאמת לפי מ"ש כת"ה שהאב התחיל לדבר בשידוכין אחרים בעוד שהבת רצתה בהחתן ומסתמא הי' מדבר דברים רעים בפני הכלה על החתן כדי למאס אותו בעיניה אין לך מסבב יותר מזה כדאמרינן בגיטין דף ע"ה במתניתין או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה ופירש"י שלא הכעיסיתו ומבואר מזה שאילו הכעיסיתו חשוב עכבה הימנו וא"כ אם דיבר דברים רעים בפני הכלה הוי הוא המסבב ובמקום שהוא המסבב מבואר בהדיא בב"י בשם תשובת הרשב"א דחייב וז"ל ומיהו הני מילי כשהוא כן ודאי ולא במסבב וגורם האונס עיי"ש. אך משמע דעת הרשב"א שאין משביעין אותו ע"ז כמ"ש הב"ש אבל האידנא נהגו שמחייבים אותו לקבל בח"ח אבל אם נתברר הדבר אצל הבד"צ כמ"ש כת"ה אין דבר זה צריך בשש שהאב חייב לשלם קנס: והנה לענין אם החוזר נותן את הקנס אם נפטר מהחרם הוא מחלוקת בין גדולי הפוסקים ולדעת