מצפה אריה תנינא חלק ב רפט

יהי' חייב ליכא למיפטרי' מטעם אונס ודין זה מוכח ג"כ מהרשב"א שהביא הב"ש ואפילו תאמר שהי' יכול לפייסה במעות אפי' התנה שאם תסרב שיפייסנה במעות אטו תרקבי דדינרי בעי ליתן וא"ת הי' לו להתנות שאם תסרב יהי' פטור לא היא אונסא דלא שכיח הוא דכל הבנות פתרצות למי שירצה האב ואפילו שכיח ולא שכיח לית ליה לאתנויי עכ"ל עיי"ש מוכח בהדיא דהיכי דהתנה בפירוש שאפילו אם תסרב ישלם קנס גם הרשב"א סובר דצריך לשלם וא"כ גם הרשב"א ס"ל כהמרדכי ומהיכן למד הרמ"א דהרשב"א והמרדכי פליגי אהדדי וצ"ע גדול: איברא דדברי הרשב"א ז"ל צריכים ביאור דלכאורה יש להעיר במ"ש ואפילו תאמר שהוא יכול לפייסה במעות כו' אטו תרקבי דדינרי בעי ליתן דמשמע אפילו יש בידו מעות לפייסה אינו מחויב ליתן לה וכן הביא שם הב"ש עוד בשם הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל אפילו אם יש בידו לפייסה בממון הרבה פטור משום דאומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כן עיי"ש ויש להקשות הא בגיטין דף ל' ע"א אמרינן ההוא דאמר אי לא פייסנה לה עד תלתין יומין ליהוי גיטא אזל פייסה ולא איפייסה אמר רב יוסף מי יהיב לה תרקבי דדינרי ולא איפייסה איכא דאמרי אמר רב יוסף מידי תרקבי דדינרי בעי למיתב לה הא כמ"ד יש טענת אונס הא כמ"ד אין טענת אונס ופירש"י ז"ל ותוס' ורשב"א בחי' כיון דאין לו חשוב אונס עיי"ש ומשמע מזה דאילו הי' לו הי' מחויב ליתן לה דלשון פייסנה משמע שיעשה דבר גדול כמו שכתבו התוס' שם ד"ה מי יהיב לה כו' אע"ג דלית לי' כו' וא"ח וכי יהיב לה נמי תרקבי דדינרי אמאי לא הוי גיטא הא לא נתפייסה ואומר ר"י דאי לא אפייסה לה משמע אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול ואי יהיב לה הרי טרח לפייסה בדבר גדול וקיים תנאו אעפ"י שלא נתפייסה עכ"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל עיי"ש א"כ איך כתב הרשב"א כיון דאפילו יש לו לפייסה בממון הרבה אינו מחויב משום דהוי אונס דשכיח ול"ש למ"ד יש אונס בגיטין צריך להיות נמי התם אפילו ביש לו ואינה מפייסה בתרקבי דדינרי לא הוי גיטא ולמה פירשו הקדמונים ז"ל והיא בתוכם דבאין לו מיירי: ואם באנו לחלוק ולומר דהכא שאני דרוב בנות מתרצות לדעת האב בלי נתינת תרקבי דדינרי ומשו"ה אם אינו יכול לפייסה רק ע"י נתינת תרקבי דדינרי חשיב אונס אבל התם אין האשה נתפייסת בלי נתינת תרקבי דדינרי ומשו"ה אמרינן דמסתמא היתה כוונתו שיפייסנה ע"י דבר גדול ואם כה נימא עכצ"ל דהא דכתב רוב בנות מתרצות לדעת האב הוא לאו דוקא דאילו הוי מצינן למימר דבודאי הי' דעתו שיפייס אותה בלי נתינת תרקבי דדינרי או דבר גדול לא הוי צריכנא לפוטרו מטעם אונס אלא מטעם דכיון דעביד טצדקי לפייסה חשוב בזה שקיים מה שקיבל על עצמו ואפילו אי הוה אמרינן דאין ט"א ג"כ הי' פטור וכמו שכתבו התוס' בגיטין שהבאתי שאילו יהיב לה ולא איפייסה הוי גיטא לכו"ע דחשוב קיום התנאי וה"ה הכא חשוב קיום בשאר פיוסים אף בלי נתינת תרקבי דדינרי אלא עכצ"ל דלשון פיוס משמעות שצריך למיעבד טצדקי לפי ערך הענין כדי לפייסה ובנות שאינן מתרצות לדעת האב בלי נתינת תרקבי דדינרי הוי שכיח ולא שכיח ומשו"ה כתב הרשב"א ז"ל לפוטרו מטעם אונס ודו"ק. נמצא לפי מה שביארתי דהיכי שהאב רצה לפייסה גם ע"י תרקבי דדינרי או שאר דבר גדול והכלה אינה רוצית בשום אופן להתפייס אין אנו צריכין לפטרו מחמת טענת אונס אלא דזהו חשוב שקיים מה שקיבל עליו וכמו שכתבו התוס' בגיטין שהבאתי למעלה: שוב נתתי עיני בהח"ס אה"ע סי' קי"ד שתמה תמה יקרא על הגאונים שהעלימו עיניהם שאסור להאב ליתן נדן להמשודך השני ולסייע כלל בשום סיוע של נשואי ומביא ע"ז ראי' מש"ס דגיטין הנ"ל שצריך לעשות אפילו דבר גדול כל מה שבידו ואחרי בקשת הסליחה לפע"ד דבר זה אינו דמוכח מדברי הרשב"א דכאן אין צריך לתת לה תרקבי דדינרי אפילו אם יש לו ועכצ"ל דאין הענינים דומין זל"ז והכא שאני דרוב בנות מתרצות לדעת האב בלי עשיית דבר גדול ואין לך דבר גדול יותר אם ימנע האב מלתת נדוניא ולמנוע שום סיוע בהנשואין ואילו הי' צריך לעשות הכי לא הי' צריך הרשב"א ז"ל לפטור אותו מן הקנס מפני שהוא חשוב אונס תיפוק לי' שהרי קיים כל מה שקיבל על עצמו אלא ע"כ כמו שכתבתי וזה ברור לדעתי. ולפי הנ"ל היכי שבשעה שהגיע הזמן לא הי' אנוס ואח"כ נאנס אפילו אם נימא דלדעת האגודה כל כה"ג לא חשוב אונס מ"מ בכה"ג שרצה האב לפייס את בתו בדבר גדול והיא אינה רוצית בשום אופן לדעתי לכו"ע פטור דבגונא שעשה טצדקי אפילו בדבר גדול אין הפטור מחמת טענת אונס אלא דזה חשוב קיום קבלתו וכיון שקיים כל מה שקיבל ע"ע בוודאי הוא פטור מהקנס ודו"ק: והנה לכאורה יש לעורר להביא ראי' לשיטת האגודה דהיכי דכבר הי' לו זמן לקיים והמתין עד שנאנס לא חשוב אונס מהא דאמרינן ביבמות דף ל"ו ע"ב עמד בדין וברח ניזונית משל יבם והקשו התוס' והקדמונים ז"ל מריש כתובות דאמרינן התם לפיכך חלה הוא או שחלתה היא אינו מעלה לה מזונות ותרצו דהתם חלה קודם הגעת זמן ומשו"ה חשוב אונס אבל הכא כיון דאח"כ ברח או חלה חייב במזונותיה שהי' לו לכונסה קודם שאירע האונס וכן פסק הרמ"א ז"ל באה"ע סי' נ"ה ודוחק לומר שהחולקים על האגודה היינו הרמ"ה ז"ל יסבור כשיטת רש"י ז"ל ביבמות שם שכתב דוקא ברח אבל חלה לא דהא הקדמונים דחו דבריו מדברי הירושלמי ועוד עכ"פ קשה על הרמ"א שביו"ד סי' רל"ב הביא שני הדיעות ובאה"ע סי' נ"ה סתם דאם חלה אח"כ חייב במזונות ואין לומר דהטעם בזה דבשעת הגעת זמן נתחייב במזונותיה כאילו הי' כונסה ואם הי' כונסה לא הוי פטרינן לי' בעת חליו ומשו"ה גם עתה שלא כנסה נמי חייב דזה אינו דהא משמע מדברי הרמ"א דדוקא חלה הוא אבל אם חלתה היא אח"כ אינו מעלה לה מזונות ומוכח א"כ דכל יום ויום חיוב בפני עצמו הוא שחייב לכונסה ולהכי כשחלתה היא פטור והא דחייב כשחלה הוא ע"כ משום שהמניע' מצדו ומטעם אונס אינו פטור מחמת שהי' לו לכונסה מקודם א"כ קשה לשיטת הרמ"ה ז"ל: ונראה ליישב עפ"י מה שכתב הנימוק"י בב"ק פרק כיצד הרגל אחר שהביא שם שיטת הרמ"ה דמי שנשבע על איזה דבר והי' לו זמן לקיים ואח"כ נאנס לא חשוב כעובר כתב וז"ל ומיהו לענין תפלה יש לחוש יותר מפני שאמרו חז"ל לא יעמוד אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא לדין שמא יעבור וכיון שזה אינו רשאי לומר אני אעשה ולא אעבור כשעושה הרי הוא כפושע עכ"ל עיי"ש ודבריו ז"ל צריכין ביאור דלכאור' הא גבי שבועה נמי אסור להתרשל מלקיים שבועתו ועיין בסמ"ע חו"מ סי' כ"ז ס"ק נ"ג שהביא תשובת הריב"ש סי' של"ה דב"ד משמתין אותו אם מתרשל מלקיים שבועתו והביא הגמ' דריש נדרים מאי דאמרינן התם לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר עיי"ש א"כ איזה חילוק יש בין שבועה לתפלה: וצ"ל לדעתי דהחילוק כך הוא דגבי שבועה לפי שבועתו אין החיוב מוטל עליו אלא בסוף הזמן הגם שיש לו לחוש על נפשו פן יארע איזה אונס מ"מ אינו מצד חיוב אבל גבי תפלה תיכף משהגיע זמן תפלה גברא בחזקת חיובא קיימא ומחויב להתפלל תיכף ואף דבדיעבד אם לא התפלל יש לו תשלומין מ"מ עיקר חיובו הוא משהגיע זמנו