מצפה אריה תנינא חלק ב רפז

לכלל דעת היינו שלא יבואו בו סימני שוטה חשבינין ליה לגדול למפרע ולהכי עולים בזה דברי רש"י ז"ל יפה דאע"ג דפשיטא דבן י"ג שאינו יודע לשם מי נדר ולשם מי הקדיש חשיב ריעותא מ"מ עכ"פ אין להחזיקו בשוטה ודאי מחמת דאפשר שיבוא עוד לכלל דעת ויהא גדול למפרע ונהי דמי שיש בו הני סימני שוטה הוא ודאי שוטה מ"מ כל שאין בו הני סימנים אע"פ שעדיין לא הוחזק לגדול מ"מ אין מחזיקין אותו נמי לכלל שוטה ואם יבואו אח"כ הסימנים יחשב שוטה למפרע כיון דלא בא לכלל בר דעת מעולם וכמו שכתבו התוס' גבי סימני סריס שהבאתי למעלה ודו"ק: עוד ראיתי בספר חת"ס שכתב וז"ל והנה הא דכתב הרמב"ם ז"ל כ"ז דלא הדר ביה משטותיה אבל אי הדר ביה משטותיה כגון שמקפיד על מלבושיו שלא יקרע וכדומה בכל הני סימנים הדר לפקחותו וכ"כ בשמלה חדשה אלא דהיה לו לפרש דוקא דחזינן ביה מילתא יתירתא סימן פיקחות ולא סגי במה שאינו מקרע כסותו ואינו לן בבה"ק כו' דוגמא דשור המועד דבעינן שיהיו התינוקות ממשמשין בו עיין ב"ק כ"ד הכא נמי דכוותיה כן כתב החת"ס. ובעיני דבריו יפלא ואחרי בקשת הסליחה לא דמי כלל לשור המועד דבעינן שיהיו התינוקות ממשמשין בו דהתם הטעם דבלא"ה הוא עדיין לא יצא מחזקתו והוא שור נגח ומוטל על הבעלים לשמרו שלא יגח מחמת דחיישינן שמא יחזור לקדמותו ובמה שלא נגח יום אחד לא סגי למיחשב חזרה לגמרי דשמא יגח ביום מחר אבל כשהתינוקות ממשמשין בו יש הוכחה שעזב מעשה הנגיחה לגמרי מכל וכל ושוב לא יחזור ליגח והוא כשאר שוורים ואין על הבעלים לשמרו יותר משאר שוורים אבל הכא דחזינן דעתה אינו עושה שום שטות ואינו מקרע כסותו ואינו לן בבה"ק ואינו יוצא יחידי בלילה הרי הוא עתה עתים חלים ואפילו אם אפשר שיחזור ביומא אוחרא להיות שוטה כבראשונה מאי איכפת לן בזה הלא אין לנו אלא שעתה ושעה זו שהוא מגרש אינו נחשב לשוטה וזה ברור ודו"ק: ואלו הייתי כדאי ולא הוי מסתפינא מחבירי וכ"ש מרבותי הייתי אומר דבר חדש והוינא מוסיף נופך משלי בעזר הצור והוא עפ"י מה שחנני ד' לישב דברי רש"י ז"ל בגיטין דף מ' ע"ב מקושית התוס' שם ד"ה וכתב גבי הא דאמרינן התם ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחררה לפלגיה אמר אידך השתא שמעו בי רבנן ומפסדא לי אזל אקניה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דר"פ שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו כו' אנן קים לי' בינוק' דמקרבי דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפוטרופוס ומקרקש ליה זוזי וכתב ליה גיטא דחרותא על שמיה וכתבו התוס' לא נהירא לרבינו שמואל פי' הקונטרס על שמיה דקטן דאין מעשה קטן כלום להתירו בבת חורין כמו קטן שקונה יבמתו מה"ת דאינו נותן גט עד שיגדיל ואע"ג דפעוטות כבר שית כבר שבע ממכרן ממכר במטלטלין היינו בממון דוקא דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל ואנכי כתבתי בחי' ליישב דברי רש"י ז"ל עפ"י מה דאמרינן בקדושין דף י"ט ע"א אין יעוד אלא בגדול ואין יעוד אלא מדעת ופריך תרתי ומשני מה טעם קאמר מה טעם אין יעוד אלא בגדול משום דאין יעוד אלא מדעת ע"ש מבואר בהדיא דהא דמעשה קטן אינו כלום הוא משום דבעינן דעתו וקטן אין בו דעת אבל אי לא הוי בעינן דעת היה קטן ג"כ מצי לייעד וכן מצינו בגיטין דף ע"א ע"ב דאמר ר' יצחק ד"ת שוטה מתגרשת מידי דהוי אפקחת בעל כרחה ע"ש חזינן ג"כ הך סברא דכל דמהני בע"כ אפילו בשוטה מהני וכן איתא בנדרים דף ל"ו ע"ב דאמר ר' יוחנן הכל צריכים דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובני ביתו הקטנים מבואר בכל הני מקומות בגמרא דכל היכי דלא בעינן דעת ורצון מהני אפילו בקטן וא"כ בחצי עבד וחצי בן חורין שהדין הוא שכופין את רבו לשחררו דקי"ל כמשנה אחרונה כמו דאיתא בכל הסוגיא וכיון דגדול כופין אותו לשחררו גם קטן שפיר יוכל לשחרר: אך לכאורה יש לפקפק ולומר דגדול שאני דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודברים שבלב אינם דברים ומשו"ה מהני דז"א דהא בקידושין דף נ"א ובב"ב דף מ"ח ע"א רצה הגמרא להוכיח דדברים שבלב לא הוי דברים מהך דיקריב אותו מלמד שכופין אותו וכן מסיפא וכן אתה מוצא בגיטי נשים ובשיחרורי עבדים דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני והא בליביה לא ניחא ליה ומשני שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים וע"ש בהקדמונים וברמב"ם פי' הדבר דעיקר מה שאינו רוצה הוא מחמת שיצרו תקפו לכן השתא דכייפינן ליה ברור אצלינו שהוא עושה בלב גמור א"כ הלא הדברים ק"ו ומה גדול שאינו רוצה בעצמו לגרש עד שכופין אותו לומר רוצה אני מ"מ מהני מחמת הך סברא דמצוה לשמוע דברי חכמים כ"ש דלא איכפת לן מה שהוא קטן ואין לו רצון גמור דהא אנן סהדי דאלו היה לו דעת גמור היה בודאי מרוצה דהא מצוה לשמוע דברי חכמים ועיין בתוס' כתובות דף י"א דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד משום דהוי זכות גמור ע"ש והתוס' בקידושין דף ה' ע"א ד"ה שכן ישנן בע"כ כתבו וז"ל ויש מיישבים פי' הקונטרס דודאי זה קרוי בעל כרחה מכירה של אמה העבריה שחוב היא לה ואם היתה בר דעת לא מתרצית אבל קידושי קטנה לא חוב הוא לה כמו מכירה וסופה עומדת לינשא אם היתה בר דעת היתה מתרצית ולא חשיב על כרחה עכ"ל. ועוד מצינו דוגמא לזה בתוס' ב"מ דף כ"ב ע"ב גבי הא דא"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי הני תמרי דזיקי היכי אכלינן להו א"ל כיון דאיכא שקצים ורמשים מעיקרא אייאושי מייאש מרא מיניה ותו פריך יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי וכתבו בתוס' בשלמא לרבא כיון דלכי גדלי מייאשי השתא נמי מייאשי עכ"ל ע"ש וסברתם נמי נראה על דרך זה כיון דגם בגדול מהני אפילו שלא מדעת מחמת דאנן אמדינן ליה לדעתיה דמייאש שוב אין חילוק בין גדול לקטן ומעתה לפ"ז בהך דחצי עבד וחצי ב"ח דכיון דגדול כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בכה"ג מהני ג"כ בקטן כשהגיע לעונת הפעוטות ויודע מטוב משא ומתן דבכה"ג מהני מה שאמר רוצה אני אפילו מה"ת דכל שלא הגיע לעונת הפעוטות לא חשיב מכירה כלל רק מעשה קוף בעלמא כיון שאינו יודע בענין מכירה כלל אבל כשהגיע לעונת הפעוטות דיודע ענין מכירה וקנין רק מה דלא מהני בעלמא הוא משום שאין הרצון שלו חשוב רצון בכה"ג דאמרינן מצוה לשמוע דברי חכמים בודאי לא עדיף מגדול ומהני ג"כ מה"ת: ולפי הנ"ל יש ליישב דברי הר"נ ז"ל בפ' לולב וערבה שכ' אהא דאמרי' התם בגמרא דף מ"ו ע"ב לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא דינוקא מיקני קני אקנויי לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו וז"ל פירוש שתינוק שלא הגיע לעונת הפעוטות דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים דאי בהגיע לעונת הפעוטות אקנויי נמי מקני דהא ק"ל הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר והקשו השעה"מ וח"ז הישי"ע הא הך דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר לא הוי אלא מדרבנן ואיך יוצא בזה מצות לולב דבעינן לכם מה"ת וכאן מה"ת אין הפעוטות יכולים להקנות ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו ע"ש אבל לפי מה שכתבתי שפיר י"ל דמה דפעוטות אינם יכולים להקנות מה"ת הוא משום דאין להם רצון ומעתה היכי שנתן להם מתנה ע"מ להחזיר דבגדול כה"ג על כרחו הוא, מחזיר ואפילו לשיטת הרא"ש ושאר הקדמונים שם בפ' לולב וערבה דבמתנ' ע"מ להחזיר נמי צריך להקנות ליה בחזרתו ואי מחזיר ליה בלא הקנאה אינו יוצא הבעלים במצות לולב מ"מ