מצפה אריה תנינא חלק ב רפו

מיירי באיש שכבר הוחזק לשוטה מחמת חד מהנך ד' סימנים וחזר משטות זה ועדיין עושה שאר שטותים דמשו"ה חשוב שוטה ואף כי לדעתי קשה מאוד להעמיד כונה זו בדברי הרמב"ם מ"מ חזינן שהעלה הגאון בעל ק"ע סברה זו שחידש הגאון מווארשא ע"ש: והנה ראיתי להגאון בעל שאגת אריה בתשובתו בספר אור הישר עמד על דברי הגמרא הנ"ל דמאי קא בעי אי ממקרע כסותו לחודיה הוי הדר ביה או דילמא מכלהו הוי הדר ביה איך אפשר לומר דרק ממקרע כסותו לחודא הוי הדר ביה הא אי מקרע כסותו לחודיה סגי א"כ לא נשאר רק לן בבה"ק ויוצא יחידי בלילה והוי רק תרתי וא"כ איך קאמר ר"ה כיון דעבדינן לכולהו הוי להו כמי שנגח שור חמור גמל הא התם בעינן שלשה דוקא ע"ש. והנה בפשיטות י"ל לפי מה שכתב הש"ך והט"ז ביו"ד בסי' ב' דבפעם אחת לא נחשב שוטה רק בעינן שיהי' דרכו בכך ורגיל מקרי בג' פעמים כמ"ש הפרמ"ג שם א"כ שפיר ניחא דאף דמקרע לחודיה חשיב שוטה היינו בג' פעמים אבל כשעשה פעם אחת לבד הוא מצטרף להני תרתי למיחשב שוטה כמו שנגח שור חמור גמל אך באמת בלא זה קשה לי על הגמרא דמנין ליה דרב הונא הוי הדר ביה אלו הוי שמיע ליה הך ברייתא הא על כרחך הני תרתי ברייתות פליגי אהדדי דהתם קתני איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו ולא קחשיב הנך דקתני בברייתא דחגיגה הלן בבה"ק והיוצא יחידי בלילה והמקרע כסותו וביחוד לשיטת רבינו שמחה דמה דנקט בברייתא דוקא קתני ולא אמרינן תני ושייר א"כ על כרחך פליגי הני מתניתא אהדדי וא"כ אף דתנא דהך ברייתא סבר דבמאבד לחודא הוי שוטה מ"מ ס"ל לר"ה דתנא דברייתא דנקט הני תלתא סבר עד דעבד לכולהון וזהו תמיה עצומה לדעתי והנה לפמ"ש למעלה די"ל דש"ס דילן גם לר"ה אינו מחלק בין להחזיקו לשוטה להיכי שכבר הוחזק אפשר לומר דמשו"ה אי אפשר כלל לומר דתנא דברייתא סבר דאין שוטה רק מי שמאבד מה שנותנים לו דוקא אבל כשאינו מאבד לא נעשה שוטה בשים דבר אחר דא"כ קשה לדידי' דאיך יפרנס סתם מתניתין דגיטין שהבאתי למעל' דהכל מביאין את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן אלא מוכח דהאי תנא ג"כ ס"ל כתנא דברייתא דחגיגה אלא שמוסיף ואומר דמאבד נמי שוטה הוא ומ"מ זה דוחק: והנראה לי בזה דהך ברייתא דאיזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו אינו ברייתא בשום מקום רק בתוספתא נקט מאבד מה שנותנים לו בהך ברייתא גופא וקא חשב ד' סימנים הלן בבה"ק והיוצא יחידי בלילה ומקרע כסותו ומאבד מה שנותנים לו כאשר הוא בברייתא דבירושלמי בגיטין ובתרומות אך בברייתא דש"ס דילן נשמט המאבד כו' רק נקט מה שצריך לענינא ומשמע מהברייתא תחלה וסוף וכיוצא בזה מצינו עוד בש"ס כמו בסנהדרין דף פ"ג ע"א מיתיבי ואלו הן שבמיתה טמא ששימש והשמיט מהברייתא תחלה וסוף דאח"כ אמר גופא ואלו שבמיתה האוכל את הטבל כו' ע"ש וכן עוד מצינו כמה פעמים כה"ג כמו בבכורות דף י' ע"ב דתנן המקדש בפטר חמור אינה מקודשת וקיצר תחלה וסוף ע"ש ועיין פסחים דף ט' ע"א תוס' ד"ה בשפחתו ולהכי קאמר רב פפא דאי הוי שמיע לר"ה דבאמת חשיב נמי בהדי הנך תלתא עוד המאבד מה שנותנים לו הוי הדר ביה דלא מסתבר כלל למימר דבעינן מקרע כסותו ומאבד מה שנותנים לו הא כי הדדי נינהו אלא ע"כ או או קתני מקרע את כסותו או מאבד מה שנותנים לו ולהכי מיבעיא לי' להש"ס אי ממקרע לחודא הוי הדר ביה היינו דלא בעינן מקרע ומאבד והני תרתי או או קתני אבל מ"מ בעינן תלתא סימנין היינו חד מהנך תרתי עם הלן בבה"ק והיוצא יחידי בלילה אי הוי מוד' לגמרי לר' יוחנן דחדא מנהון סגי וכל הברייתא או או קתני כמו הני תרתי אחרנייתא מקרע ומאבד דע"כ או או קתני ודו"ק כי לפע"ד הוא פירוש נפלא בגמרא אחרי כי לא נמצא בשום מקום בתוספתא ברייתא כזו דליחשיב מאבד לחודא וכן בירושלמי נקט הכל ביחד ע"ש: ודע דיש לחקור לרב הונא דס"ל עד דעביד לכלהון אי מחזיקינן אותו לשוטה למפרע דהא באמת פריך הגמרא אי דעביד דרך שטות אפילו חדא נמי ומשני דבחדא תלינן כגון בלן בבה"ק אמרינן דלמא אחזתו רוח טומא' א"כ היכי דעבד אח"כ כל הני תלתא יש לומר דשוב לא תלינן אלא אמרינן דמסתמא גם מה שעשה דרך שטות בסימן ראשון כני היה מחמת שנשתטה וכל מה דעביד בנתיים כגון גירש או שחט נתבטל למפרע ואף דמדמי לשור חמור גמל דהתם לא נעשה מועד אלא מכאן ולהבא דהתם שאני דלא היה על הבעלים לידע לשמרו כ"ז שלא נעשה מועד או ס"ל לר"ה דלא נעשה שוטה למפרע וכן אני מסתפק אפילו לדידן דקי"ל כר' יוחנן דבחד מהנך סימנים סגי וכתב הש"ך ביו"ד סי' ב' דבעינן שיהא דרכו בכך אבל בפעם אחת לא נחשב לשוטה איך הדין אי יש לפסול שחיטתו למפרע מפעם הראשון ואילך או כל זמן שלא הוחזק לשוטה ע"י שלשה פעמים אין שחיטתו פסולה וביבמות דף פ' ע"א גבי סימני סריס איתא ג"כ כעין פלוגתא זו דפליגי ר' יוחנן ורב הונא דרב הונא סבר עד שיהא בכולם ור"י אמר אפילו באחד מהן ומשמע מדברי התוס' ד"ה עד שיהא בכולן דאח"כ אמרינן שמסתמא גם סימנים הראשונים היו מפני שהוא סריס ועוד כתבו התם דהא דקאמר רב הונא עד שיהא בכולן היינו למיחשב אותו לודאי סריס אבל למיחשב אותו לספק סריס לא בעינן כולם ע"ש וא"כ גם כאן י"ל דרב הונא מודה דאע"ג דלא עביד כולהו רק חד מינייהו חשיב עכ"פ ספק שוטה וכן משמע מהגמרא דקאמר אימור אחזתו רוח טומא' היינו דלא מחזיקינן אותו לודאי שוטה אפילו לקולא אבל מ"מ אמרינן מידי ספיקא לא נפקא ויש לחוש לחומרא: אמנם יש לחלק ולומר דשאני התם דאכתי לא. הוחזק בגדול ומשו"ה כל שיש איזה ריעותא חשבינן ליה לספק סריס אבל הכא דיש לו חזקת חלים לא מחזיקינן ריעותא בסימן אחד אליבא דר"ה אי בפעם אחד לפי מה דקי"ל כר"י וכ"ש דשאר שטותים שעושה כיון שהי' בחזקת חלים מספק אתה בא להוציאו מחזקתו אל תוציאנו מספק. ובזה נרווח לנו לישב דברי רש"י ז"ל בנדה דף מ"ה ע"ב במתניתין דקתני בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימים כו' אע"פ שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו נדרן נדר והקדשן הקדש וכתב רש"י ז"ל ומיום י"ג שנה ואילך אפילו אמרו אין אנו יודעים כו' גדולים הם ובכלל שוטה לא מחזיקינן להו דסופו לבוא לכלל דעת ואין שוטה אלא המקרע כסותו והלן בבה"ק והיוצא יחידי בלילה עכ"ל ומתמה הגאון בעל שאגת אריה בתשובתו בספר אור הישר דדברי רש"י ז"ל נראין כסותרין מסיפא לרישא דבתחלת דבריו כתב דאתי לכלל דעת משמע דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דלאו דוקא הני סימנים דחשיב הברייתא בחגיגה ומסיים ואין שוטה אלא המקרע כסותו והוא כשיטת רבינו שמחה דדוקא ע"י הני סימנים חשיב שוטה אבל בלא"ה לא אבל לפי הנ"ל ניחא דרש"י ז"ל ס"ל כשיטת רבינו שמחה דגדול אע"ג דאתייליד ביה ריעותא בשאר שטותים חשבינן ליה לבריא ואפילו מיחוש לא חיישינן אלא הרי הוא בחזקתו אבל הכא דמיירי בבן י"ג שנה ויום אחד דאכתי לא הי' מעולם בכלל בר דעת א"כ דמי להך דסריס דכל שיש בו איזה ריעותא לא נעשה גדול אלא מתלי תלי וקאי ואי אתייליד ביה אח"כ סימני שוטה חשבינן ליה לשוטה משעה ראשונה דהוכיח סופו על תחילתו וכמ"ש למעלה ואי אתי