מצפה אריה תנינא חלק ב רפג

אבל הרשב"א בעצמו מסיים שם ח"ל אלא שראיתי לרמב"ן נ"י כמסתפק בדבר זה ומטין דבריו לפוטרה מן החליצ' ומן היבום דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצ' ואין דעתינו מכרעת במקומו עכ"ל ואך מ"מ יש לומר דבנידון דידן דאיסור יבום במעוברת חבירו לא הוי רק מדרבנן ובאיסור דרבנן יש חילוק בין איסור גופו לבין איסור דבר אחר גרם לה כמו דמוכח מגמרא פסחים הנ"ל דאי מוקצה דרבנן שפיר ניחא משום דדבר אחר גרם לה ובודאי אין הטעם דמשום דהוי רק איסור דרבנן שרי דא"כ הו"ל לתנא לחלק בטבל עצמו בין טבל דאורייתא לטבל טבול מדרבנן אלא עכצ"ל דטבל כיון דהוי איסור גופו גרם לי' אין חילוק בין טבל דאורייתא לטבל טבול מדרבנן רק במוקצה משום דאיכא תרתי דהוי מדרבנן וגם איסור דבר אחר גרם לי' משו"ה שרי: ולפי האמור יש ליישב דברי רש"י בביצה דף ל"א ע"ב במתניתין בית שהוא מלא פירות ונפחת שכתב דכיון דלא הוי פחיתתן איסור דאורייתא כדאוקי לה באוירא דלבני לאו מוקצה נינהו וע"ז תמהו בתוס' ד"ה ונפחת דבכמה מקומות מצינו מוקצה מחמת איסור דרבנן מיגו דאיתקצאי בין השמשות עיי"ש ולפי הנ"ל יש לומר עפי"מ שכתבו הרמב"ן והר"ן ז"ל דלא חשוב מוקצה מחמת איסור רק כשהאיסור הוא בגופו כו' אבל הכא הפירות בעצמם ראויים הם ולא נעשו ג"כ בסיס רק שדבר אחר גרם שלא הי' יכול לקחתם עיי"ש. ומעתה יש לומר דגם רש"י ז"ל ס"ל החילוק הלזה רק ס"ל דאילו הי' פחיתתו איסור דאורייתא אין חילוק בון איסור שבגופו לאיסור שדבר אחר גרם לה כמו דפריך בש"ס דפסחים ולהכי כתב כיון דלא הוי פחיתתן איסור דאורייתא אלא מדרבנן מהני לומר שמחמת שדבר אחר גרם לה לא אמרינן מיגו דאיתקצאי כו' ודו"ק: ומצאתי בספר שב יעקב בסי' מ' שמוכח מדבריו דס"ל דבכעין נידון שלפנינו אינה צריכה להמתין עם החליצ' עד שיעברו ימי העיבור והנקה שבסוף התשוב' שם מביא בשם הלבוש באם הלכה היבמה ונישאת בשוגג לאחר לפקפק אם רשאי לחלון לה קודם שגירשה זה השני דבקרא כתיב אם לא יחפוץ לקחתה משמע דבעינן שיהא בידו לקחתה עכשיו ואם היא מקודשת אינו יכול ליבמה וע"ז כתב השב יעקב דאם ירצה ליבם צריך הבעל ליתן לה גט כדי שיוכל ליבם אף דמטעם זה צריכה להמתין צ"ב יום קודם החליצ' משום דאינו עולה ליבום לא דמי דהתם צריך להמתין כו' משא"כ במחוסר גט יכול לעשות באותו יום ואינו מחוסר זמן הוי שפיר לו הברירה ע"כ עיי"ש הרי מבואר דעתו דבנישאת בשוגג אין צריך להמתין עם החליצ' כלל ואפילו הלבוש לא החמיר אלא שיחלוץ אחר הגט אבל לא הצריך להמתין עד אחר עבור ימי הבחנה א"כ בודאי ה"ה בנתעברה בזכות דא"צ להמתין עם החליצ' עד אחר עבור ימי העיבור והנקה וזה ברור ובעמדי בהאי ענינא נסתפקתי ביבמה שנפלה לפני חייבי לאוין אם צריכ' להמתין עם החליצ' עד אחר ג' חדשים ימי הבחנה כיון דהטעם מה שממתינין היא משום כל שאינו עולה ליבום אינה עולה לחליצ' וטעם זה לא שייך בחייבי לאוין דהא לעולם היא אינה עולה ליבום ומ"מ היא עולה לחליצ' ואם נחליט דבחייבי לאוין מותר לחלוץ בתוך ג' חדשים יש ליישב שיטת הג"מ דבדיעבד אם חלצה תוך ג' חדשים צריכה אחר ג' חדשים חליצ' אחרת והקשו עליו מהא דאיתא שם יבמה שחלצו לה אחין תוך ג' חדשים צריכ' להמתין שלשה חדשים ואי כהג"מ דצריכ' חליצ' אחרת בלא"ה צריכה להמתין אבל להנ"ל משכחת לה שפיר בגונא שחלצו לה בהיתר כגון בחייבי לאווין או באחות חליצ' ואחות זקוקה אבל לעולם כשהחליצ' הי' באיסור י"ל דצריכה חליצ' אחרת: שוב ראיתי דרש"י ז"ל ביבמות מ"א ד"ה הרי קטנה כו' כתב וכל הנך דאמרו רבנן חולצת ולא מתייבמות כגון אחות חליצתה ואחות זקוקתה כו' התם משום דלא אפשר הוא דא"כ לעולם תאסר הלכך כיון דמדאורייתא בת יבום היא חלצה אבל הכא דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר בהיתר ע"כ לפי"ז בחייבי לאוין דאינה מתייבמת לעולם וכן באחות חליצ' ואחות זקוקה דליכא גבה יבום י"ל דחולצת תוך ג' חדשים או י"ל דשאני איסור הבחנה דחששו חז"ל שמא היא מעוברת ותלד גרע טפי דכל שאינה עולה ליבום מחמת חשש איסור ערוה חשוב יותר אינה עולה ליבום וצ"ע. הנראה לפע"ד כתבתי: סימן כח לידידי הרב הגאון כו' כש"ת מו"ה אליעזר מישל נ"י אבד"ק גאלאגא נ"י: את ספרו הנכבד מכונה בשם משנת אליעזר אשר שלח לי למנה קבלתי ונהניתי לראות כי מעשי ידיו הצליח הש"י ולברך על הגמר וגם ת"ח לכ"ת ועתה באתי להעיר על מה שראיתי בספרו איזה השגות אשר כתב על מה שנמצא בספרי מצפה ארי' ובהגהותי מלחמות אריה אבל לפי דעתי ליתא להשגות הללו וכאשר אבאר. בסי' ל"ה כתב כת"ה על מה שהעליתי במלחמת אריה בשו"ת ברכת רצה סי' י"ב בישוב קושי' הגאון מו"ה אלעזר רוקח אבד"ק אמשטרדם ז"ל על הרמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות סוטה שכתב דמקנא לה משני בני אדם דאם כן איך אמרינן דספק טומא' ברה"ר טהור דמה סוטה רה"י הא משכחת לה גבי סוטה נמי רה"ר כגון שקינא לה ע"י הרבה בני אדם ואנכי כתבתי שם דהרמב"ם לא כתב אלא במקנא לה משני בני אדם שהמה קרובים או פסולי עדות דאלו המה עדים כשרים נאמנים להעיד שלא נעשה בהאשה דבר דהמה אינם נוגעין בעדותן כלל דהא אדרבה המה באים להתירה לבעלה וע"ז כתב כ"ת זה ליתא דמשנה ערוכה היא בסוטה דף כ"ז כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו היינו הבועל והו"ל נוגעין בעדותן שאומרים שלא נטמאה דיש לחוש שמשקרים כדי שלא תשתה ובאותה שעה שתמות היא ימותו גם הם. הן לא אכחד כי השגה זו הי' לתמוה בעיני אולם ראיתי שכבר כתב דבר זה בעל מנחת חינוך שם במצות סוטה להקשות על הרשב"א לענין אם נאמן הנחשד לומר שנטמאה עמו הא הוה נוגע בעדות דאינו רוצה שישקה אותה דקיימ"ל כשם כשהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו היינו הבועל ע"ש ואנכי לא אדע הבין איך פלטה קולמסו של הגאון דברים כאלה היכן מצינו שיהא אדם נפסל לעדות ע"י חשש נגיעה שירא שיענשוהו בדיני שמים ובכל הש"ס והפוסקים מצינו פסול נוגע בב"ד שלמטה אבל לא בב"ד של מעלה וגם אם הוא ירא מדיני שמים איך לא ירא משבועת עדות אצל הב"ד והלא הב"ד אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא כדאיתא בשבועות ריש דף ל"ט ע"א: ודרך אגב ראיתי מה שהקשה כ"ת בהא דאיתא בשבת דף כ"א ע"ב דכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל כו' הא היו שם הרבה נכרים והו"ל רשות הרבים ואיך נטמאו מספק כל השמנים ואנן קיימ"ל דספק טומאה ברה"ר טהור והביא ע"ז מ"ש הרא"מ בביאורו לסמ"ג הלכות חנוכה אע"ג דגוים בחייהן לא מטמאים כו' בגדיהם מיהו מטמאים ובחזקת טמאים הם עומדים וא"כ