מצפה אריה תנינא חלק ב רפ

ואמינא עוד דיש להביא ראיה ברורה מהגמרא דשני דברים הללו בל יתאחדו להיות שניהם בהצטרפותם יחד ואבאר שיחתי דבאמת נתקשו הקדמונים על שיטת הגאונים מש"ס מפורשת ביבמות פ' החולץ דף מ"ז ע"ב תניא טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל ישראל מומר קרינן ביה וקידושיו קידושין ונרא' לפע"ד דהגאונים ז"ל מפרשים הברייתא דהכי פירוש' ומקדש בת ישראל דהיינו שכבר קידש בת ישראל קודם חזרה דבישראל כה"ג שהמיר דתו ס"ל להגאונים ז"ל דלא נפקעין הקדושין מאשתו שהיא כבר היתה מקודשת לו קודם שהמיר דתו אך בנכרי שטבל ועלה וקידש בת ישראל ותיכף הדר ביה סד"א דאיגלאי מילתא למיפרע דבליבי' לא הי' גר כלל מעולם והקדושין ממילא בטלים למפרע קמ"ל דתיכף אחר הטביל' הרי הוא כישראל גומר ואם הדר בי' דינו כישראל מומר אבל רש"י ז"ל אזיל לשיטתי' דכל היכי דלא תפסי קדושין גם קדושין הראשונים נפקעין ולהכי לא אפשר לי' לסבור כשיטת הגאונים דמומר שקידש אין קידושיו קידושין דהא בברייתא קתני דקידושיו קדושין אפילו בגר שחזר לסורו כ"ש בישראל גמור שהמיר דתו וא"כ הני שתי שיטות בהדי הדדי לא מתקיימי לפי הנ"ל: סימן כה הנה ראיתי בספר שעה"מ פרק י"ז מהל' א"ב הלכה יו"ד שכתב לתמוה על רש"י ז"ל בקדושין דף ע"ז ע"א ד"ה והרי אלמנה לכ"ג וגרוש' לכהן הדיוט שמתחללת בביאתו וכן זונה מביאת פסולין שבא עליה כה"ד נקראת חללה ללקות עליה משום חללה דכל איסורי כהונה עושה אותה חללה בביאתו עכ"ל רש"י ז"ל וזהו תמוה הא אין איסור חללה חל על איסור זונה דאין איסור חל על איסור כמבואר התם בסוגיא להלן שם והביא בשם מהר"י בירב כתב שאינו לשון רש"י והשעה"מ כתב לישב דרש"י ז"ל קאי אליבא מאן דס"ל איסור חל על איסור. עוד נתקש' שם ארש"י ז"ל ריש דף ע"ח ד"ה חזר ובא עליה שכתב הוא או כהן אחר עשאה חללה שהרי אסורה לו משום זונה שאינו נוהג אלא בכהונה קשה הא כבר היא זונה ואיך חל עלי' איסור חללה ואני אומר אחרי בקשת רב סליחות מהני אשלי רברבי אין הפשט בדברי רש"י ז"ל כמו שסברו המה ז"ל דכשיבא עליה כהן אח"כ שכבר נעשה חללה חייב שתים משום זונה ומשום חללה אלא כונתו דכה"ד שבא על אחת מפסולי כהונה בפעם ראשונה חייב שתים אחת משום גרושה או זונה ושנית על שנתחללה בביאתו ונעשית חללה וכן כתב הה"מ בה' א"ב פי"ז ה"ב בשם הרמב"ן ז"ל דגם כה"ד שבא על חד מפסולי כהונ' חייב שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל כמו כהן גדול באלמנה ולא כדעת הרמב"ם ז"ל דבכה"ד ליכא לאו לא יחלל וזהו דכתב רש"י ז"ל ללקות עלי' משום חללה היינו משום לאו דלא יחלל והמעיין יראה דבזה מדוקדק לשון רש"י ז"ל להלן גבי הא דכ"ג הבא על אחותו שכתב חזר ובא עלי' הוא או כהן אחר עשאה חללה ע"ש: ואל תתמה דאם הכה"ד הבא עלי' אח"כ אינו לוקה משום חללה איך לוקה זה על שעשאה חללה דזה לא קשה כלל דנהי דאינו לוקה מ"מ מקרי חללה לענין לקוברו בין רשעים גמורים כמו דאיתא בהדי' ביבמות דף ל"ב ע"ב דאמר רבא מעלה אני עליו כאלו עשה שתים ואינו חייב אלא אחת כו' מאי נפקא מינה לקוברו בין רשעים גמורים ע"ש א"כ הרי חלה עלי' שם חללה ומשו"ה איכא מלקות משום לא יחלל: וגם יש לומר דרש"י ז"ל ס"ל כהמהרי"ט ז"ל שכתב בקדושין דף ע"ח הובא בשעה"מ בפרק ב' דאף למ"ד אין איסור חל על איסור היינו דאין לחייבו שתים אבל אם לא איתרו בי' משום זונה רק משום חללה חייב משום חללה וגם יש נ"מ רבא לר' דוסתאי דס"ל בנות ישראל מקוה מטהר לחללים שאם היא נשאת לחלל הבנים המה חללים ומשו"ה חייב משום לא יחלל תדע דעכצ"ל הכי להרמב"ן ז"ל שכתב בהדי' דכהן הבא על הזונה חייב שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל ומשמע דלכו"ע אמר הכי אפילו למ"ד דאין איסור חל על איסור והבא עלי' אח"כ אינו חייב אלא משום זונה לבד מ"מ הראשון חייב שתים משום דעשאה חללה וכנ"ל: סימן כו בסנהררין דף ע"ג ע"ב פריך הש"ס ורמינהו ואלו נערות שיש להם קנס וכ' רש"י ואי ניתן להציל' בנפשו אמאי ישלם הרי מיתה ותשלומים יש כאן ומשני משעת העראה דפגמה איפטר לה מקטלא ממרנא לא משלם עד גמר ביאה ופריך הש"ס הניחא למ"ד העראה זו נשיקה אלא למ"ד הערא' זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר ופירש"י ז"ל שם דגמר ביאה היינו ביאת המירוק והתוס' ביבמות דף נ"ט הקשו ע"ז דא"כ מאי פריך הש"ס דלמ"ד דהערא' זו הכנסת עטרה דהא יש לומר דלדידי' נמי חיוב מיתה בא קודם חיוב ממון כיון דחיוב ממון הוא דוקא לאחר ביאת המירוק עי"ש ועוד ראיתי שדברי הרמב"ם לכאור' תמוהים מאוד דהוא לא הביא שום אחד משינויי הש"ס והוא בעצמו פסק דהערא' זו הכנסת עטרה וזו הוא לכאור' נגד הסוגיא דשם וראיתי שכבר התעורר בזה חמי זקיני הגאון מאור הגולה בעל ישועות יעקב ז"ל: והנראה לי ליישב דהנה בכתובות איתא תרי לישני אהא דקאמר ר' אבין הזורק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור מדמי שיראין ללישנא קמא היינו משום דאמרינן עקירה צורך הנחה וללישנא בתרא משום דאי בעי לאהדרא לא מצי מהדר לה וקאמר הש"ס דאיכא בינייהו בין הני תרי לישני במעביר סכין ברה"ר דמצי מהדר לה ללישנא קמא אף דמצי מהדר לה אמרינן עקירה צורך הנחה וללישנא בתרא לא אמרינן בזה עקירה צורך הנחה. והנה מצד הסברא נוטה דכמו היכא דחיוב ממון בא קודם חיוב מיתה אמרינן דכיון דעקירה הוא לצורך הנחה אמרינן דמשעת עקירה אתחלא לה מיתה ופטור כמו כן היכא דחיוב מיתה בא קודם גמר הפעול' וחיוב ממון בא לאחר גמר הפעול' בזה אי אמרינן עקירה צורך הנחה ג"כ פטור מממון והטעם דהתחלת החיוב הי' בפטור ושוב ליכא למחייביה על הגמר ודמי כמו שנתכוין לאשתו ותקפוהו והדביקוהו בה דוגמא דאיתא ביבמות דף נ"ד ע"א דלמ"ד עקירה צורך הנחה צריך להיות פטור אע"ג דהחיוב ממון על הגמר: ויותר מזה כתב בשיטה מקובצת ב"ק דף ע' גבי הא דפריך הש"ס הניחא לר' עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא והקשו הקדמונים הא לר' עקיבא החיוב מיתה אתי מקודם חיוב ממון ותירץ השטמ"ק דכגון דא כ"ע מודו דפטור מממון עי"ש ולהכי יש לומר דהש"ס בסנהדרין אזלא אליבא לישנא קמא דכתובות דאמרינן עקירה צורך הנחה לזה קאמר הש"ס שפיר הניחא למ"ד העראה זו נשיקה לזה בתחלת הביאה תיכף בשעת נשיקה איפטר לי' מקטלא ולא הוה בהתחלת החיוב ממון דהיינו בשעת הכנסת עטרה חיוב מיתה לכן שפיר יש לחייבו ממון קנס אבל למ"ד דהערא' זו הכנסת עטרה א"כ לדידי' בהתחלת הביאה