מצפה אריה תנינא חלק ב רע

שעיקר גזירת חז"ל הית' מטעם השגת גבול של היונק א"כ בנ"ד שנתעבר' בהיתר נסתלק חזקת היונק בהיתר משא"כ כשנתעבר' באיסור לא נפסק חזקת היונק כמו בשאר חזקות דהיכא שנפסק באיסור לא נתבטל חזקתו ויפה העיר: אמנם לפענ"ד אין אנו צריכין לכ"ז דהא מבואר בשו"ע אה"ע סי' י"ג סעיף י"א דאי צמקו דדיה מותרת להנשא תוך כ"ד חודש מחמת שחלבה ארסיי א"כ ה"ה פשיטא בנתעבר' דאינה רשאה להניק משום דנעכר חלבה כמבואר בש"ס ופוסקים וע' בשבו"י חלק ג' סי' קט"ז שכתב בפשיטות דאי נתעברה חשיב כאלו צמקו דדיה כיון דאיכא סכנה להניק ובעובדא דידי' הי' המעשה שנתעבר' בזנות אחר מיתת בעלה ע"ש. והנה איתא בשו"ת חכם צבי סי' ס"ד דבצמקו דדיה גם אם ילדה אחר מיתת בעלה מותרת להנשא ומ"ש בשו"ע שם בחיי בעלה קאי רק אפסקה חלבה אבל בצמקו דדיה כיון דאיכא סכנה בהנקה דידה ואסור להניק אותו לא מקרי תו מינקת חבירו והשבו"י שם הביא דעת הח"צ להתיר מטעם זה גם בנתעברה בזנות לאחר מיתת בעלה כיון דאיכא סכנתא בהנקה גם בנתעברה מותרת והנו"ב שכתב דאלמנה מינקת שנתעברה בזנות לאחר מיתת בעלה צריכה להמתין כ"ד חודש של היונק אפשר דס"ל כדעת החולקים על הח"צ שהביא השבו"י וסבירא ליה דבצמקו דדיה נמי בעינן דוקא בחיי בעלה אבל אי צמקו דדיה לאחר מיתת בעלה צריכה להמתין כ"ד חודש לכן כתב דבנתעברה ג"כ צריכה להמתין כ"ד חודש מלידת היונק או אפשר לומר דבצמקו דדיה ס"ל כח"ל דאף לאחר מיתת בעלה נמי מותרת ומ"מ ס"ל דנתעברה בזנות לאחר מיתת בעלה אסורה דבאמת גם לפענ"ד יש לתמוה על השבו"י שמדמה נתעברה בזנות לצמקו דדיה דשאני נתעברה בזנות שהיא פשעה בזה שנתעברה שזינתה ובידים העבירה את הדרך על היונק ומה לי שעשתה שאר תחבולות שתגמול הילד ומה לי תחבולה זו שהלכה וזינתה ונתעברה עכ"פ חשובה כמו גמלתו לאחר מיתת בעלה דמבואר בש"ס ופוסקים דאסורה להנשא. ועוד כיון שנאסרה להניקו מחמת פשיעתה מחוייבת שתשכור מינקת כמו שמצינו גבי נדרה שלא להניק שכתבו התוס' בכתובות דף נ"ט ע"ב ד"ה כגון דב"ה סברי היא נתנה אצבע בין שיניה וכופה להניק שתשכור לו מינקת ע"ש. וכל שהיא משועבדת להניק אסורה להנשא כשאר נתנה בנה למניקה דק"ל דאסורה להנשא בתוך כ"ד חודש. ולפ"ז היכא שנתעברה מבעלה בהיתר דלא שייך כל זה פשיטא דמותרת להנשא בתוך כ"ד חודש לדעת הח"צ: ולא עוד אלא שנראה לפענ"ד דגם להחולקים על הח"צ וס"ל דבצמקו דדיה נמי דוקא בחיי בעלה מותרת להנשא בתוך כ"ד חודש מודו בנ"ד דא"צ להמתין דכל שנתעברה בחיי בעלה אע"פ דאיהי לא אשגחה והניקתו עד לאחר מיתת בעלה עכ"ז כיון שלא היתה רשאה מצד הדין להניקו מפני הסכנה לא מקרי תו מינקת חבירו. ואל תשיבני מהא דאיתא בכתובות דף ס' ע"ב רשב"ג אומר אני אכריע לדברי האומר עשרים וארבעה חודש מותרת להנשא אחר כ"א חודש דאין החלב נעכר אלא עד ג' חדשים א"כ חשיב מה שהניקתו בחיי בעלה שהי' עוד בתוך ג' חדשים הראשונים בהיתר דז"א דאנן לא ס"ל כר"ש בן גמליאל דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה להמתין כ"ד חודש וע"כ משום שהחלב נעכר גם בתחילת ימי עיבורה וע' בספר הפלאה שם וז"ב. ועוד דאפילו אי נימא דרב ושמואל פסקו כת"ק אלא לחומרא דצריכה להמתין כ"ד חודש אבל לא לקולא דהיינו כעין נידון דידן יש לנו לחוש לרשב"ג דאמר אין החלב נעכר אלא לאחר ג' חדשים וממילא מה שהניקתו בתוך ג' חדשים הי' בהיתר ומיחשב א"כ לכאורה כאילו צמקו דדיה לאחר מיתת בעלה דאסורה לדעת החולקים על הח"צ. מ"מ נראה לפענ"ד די"ל דהיכא שנתעברה מבעלה וידעינן שלאחר ג' חדשים תעכר חלבה דרוב נשים אין מפילות כדאיתא ביבמות דף קי"ט ואין הדבר תלוי רק בזמן וזמן ממילא קא אתי חשיב כאילו צמקו דדיה בחיי בעלה כיון שדבר זה עתיד להיות ויש לדמות להא דמצינו בב"ב דף קכ"ד דבשבחא דאתי ממילא בכור נוטל פי שנים והיינו דחשיב כאילו הוי בחיי דאבוהון ש והכא נמי כיוצא בזה: ולרווחא דמילתא אמינא שיש לצרף ולומר דלפי שיטת הר"ש ז"ל דגרושה מינקת אינה צריכה להמתין משום דלא משעבדא להניק א"כ בכה"ג שנתעברה מבעלה ג"כ שוב אינה משועבדת עוד דהא על ידי הבעל נעכר חלבה והוא נתן אצבע בין שיניה כמו דס"ל לב"ש גבי נדרה שלא להניק וקיים לה הוא דהוא נתן אצבע בין שיניה ואפילו ב"ה לא פליגי אלא מטעם דס"ל דהיא נתנה אצבע בין שיניה אבל בנתעברה דודאי הוא נתן אצבע בין שיניה בודאי נסתלק שיעבודה וכל שנסתלק שיעבודה מותרת להנשא לדעת הר"ש: ובעמדי בהך סוגיא דהבחנה ביבמות דף מ"ב זיכני הש"י לחדש דבר נכון בפירוש סוגית הגמרא בהא דפריך הש"ס היכא דקים לן דמעוברת היא תנשא אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית גזירה שמא תעשה עוברה סנדל אי הכי דידיה נמי אי למ"ד במוך במוך ואי למ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו הכא נמי אי למ"ד במוך במוך אי למ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו אלא משום דחסה אי הכי דידיה נמי כו' אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דילמא איעברה ומיעכר חלבה וקטלית ליה אי הכי דידיה נמי דידיה ממסמס לו בבצים וחלב כו' הבאתי כל לשון הש"ס הנ"ל כי נצרך לענינינו וקשה לי מאוד האיך שייך השקלא וטריא הלזו בכאן הלא מקומו של הברייתא הוא לעיל דף ל"ו ע"ב והתם הו"ל להש"ס ליפרוך מ"ש מדידיה וגם תיבת אי הכי אין לו פירוש כלל דמה הוא רוצה בזה עוד קשה דלפי מה דמסיק הש"ס דידיה ממסמס ליה בביצים וחלב למה פליגי ר"מ ורבנן באשתו מעוברת או משמשת במוך או מן השמים ירחמו שלא תתעבר הא אם תתעבר תמסמס לי' בביצים וחלב ועכצ"ל דמ"מ לא סמכינן לר"מ אמוך ולחכמים אהך דמן השמים ירחמו לחוד אלא בצירוף הטעם דממסמס ליה בביצים וחלב וכן משמע בספר המאירי על יבמות שכתב וז"ל ואע"פ שהמעוברת מותרת לשמש ומן השמים ירחמו כו' ואע"פ שהמניקה ג"כ מותרת לשמש עם בעלה כל שהולד הוא שלו אין היא בושה הימנו וממסמס ליה לולד בביצים וחלב כו' ע"ש א"כ מוכח מלשונו דלא סמכינן אהך דמן השמים ירחמו לחודא ופשיטא דכמו כן צ"ל הכי גם לר"מ דלא סמכינן אמוך לבדו רק לענין חששא דשמא תעשה עוברה סנדל אבל לחשש דסתם מעוברת למניקה קיימא לא סמכינן אלא משום דממסמס ליה בביצים וחלב וכ"ז חסר מן הספר. ועוד יש לתמוה האיך פריך הש"ס א"ה דידיה נמי וכי יש לדמות אשה שהיא כבר נשואה לו ומחוייב הבעל לקיים מצות עונה להיכא שישא לכתחילה אשה מעוברת וראיתי שכבר הרגיש בזה בספר, ערוך לנר על יבמות וכתב שכן הי' דעת הס"ד שאין לדמות אשתו לאשת חבירו ע"ש עוד ראיתי שהרמב"ן ז"ל בחידושיו ליבמות כתב וז"ל והיה אפשר לומר טעמא דבתוך שלשה משום מניקה אלא חששא רחיקתא היא וכולי האי לא גזרו בספק מעוברת ע"ש: ואת אשר האיר ד' את עיני בישוב כל המבוכות שכל השקלא וטריא הלזו הוא רק בטעמא דגזרו חז"ל שכל הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שלשה חדשים וקאמרו התם משום להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני וע"ז קא פריך דמדקאמרת הך טעמא ולא אמרת משום דלמא היא מעוברת ואסור לישא מעוברת חבירו ש"מ דהיכא