מצפה אריה תנינא חלק ב רסז

הוא מהאהובה ובן אחד הוא מהשנואה ואין אנו יודעין איזו מהאהובה ואיזו מהשנואה הוא נאמן להכיר כי זה ב"ג וב"ח כי באופן זה מיירי הכתוב אבל היכי שאין אנו יודעין כלל אם יש לו ב"ג וב"ח ומן הסתם הוי אמרינן שכל בניו המה כשרים אפשר דאינו נאמן כלל דמנא לן להוסיף דבר כזה שלא מצינו בפסוק ובאמת כאשר נדקדק בלשון הברייתא דקתני זה בני בכור כו' זה בני ב"ג וב"ח נראה דמיירי דמברר בין שניהם מי הוא הבכור ומי הוא הב"ג וב"ח דאל"ה הי' צריך למינקט בני זה בכור בני זה ב"ג וב"ח כלשון דמתניתין האומר בני זה ממזר והנה במתניתין הגירסא ר"י אומר נאמנים ומשמע דפליג רק אסיפא אבל לא ארישא ורש"י גורס נאמן דפליג נמי ארישא (ועיין בתיו"ט שתמה בזה וכתב ליישב הגירסא נאמנים דקאי ארישא ואסיפא והדוחק נראה לעין כל) ולכאורה באמת תמוה איך אפשר דלא פליג ארישא הא בברייתא פליג בהדיא אבל לפי האמור שפיר ניחא דשאני בין מתניתין לברייתא דבברייתא בודאי יש אחד פסול וא"כ לא שייך חזקת כשרות דאדרבה איקבע איסורא אבל במתניתין ברישא דאיכא חזקת כשרות לא פליג ר"י כן נראה לפענ"ד בישוב הגירסא נאמנים נמצא לפי"ז דמי שאומר בני זה ממזר תליא בזה דלהגורסים נאמנים אינו נאמן ולדעת רש"י ז"ל ודעימי' שר"י פליג נמי ארישא נאמן ויען כי חדש הוא אמרתי לקצר ולא באתי אלא לעורר: והנה הרמב"ן ז"ל בחי' לב"ב בפ' יש נוחלין הרבה להשיב על שיטת הבה"ג ור"ת ז"ל ממתניתין דקידושין הנ"ל דקתני על העובר שבמעי' שהוא ממזר ואיזה הכרת בכורה יש גבי עובר וכתב החת"ס בסי' ע"ו דדבריו צריכין ביאור דאמאי לא משכחת לה הכרת בכורה גבי עובר כגון בשתי נשיו מעוברות אחת בתחילת עיבורה ואחת בסוף עיבורה ואומר האב שזה העובר המאוחר הוא בכור לנחלה וצ"ל עפ"י מה דאמרינן בב"ב קמ"ב בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים יכיר אמר רחמנא והא ליתא דיכיר וס"ל לרמב"ן ז"ל דה"נ ההכרה שאמר אביו קודם שנולד לא מהני לענין שיטול פי שנים ואפ"ה מהימן על העובר לעשותו ממזר כן צריכין אנו לפרש דברי הרמב"ן ז"ל ודוחק עכ"ל ותמהני עליו איזה דוחק יש כאן הלא בודאי מסתברא למימר הכי דבעודו עובר לא מהני הכרת האב לנחלה דמי יימר אם יהי' העובר זכר דילמא הוה נקבה ודילמא יהי' יוצא דופן ואנן בעינן הכרה ברורה בשעת מעשה שהוא בכור משא"כ לענין לפוסלו מחמת ממזר דבכל גווני פסול מהני הכרת האב בעודו עובר. וראיתי להתיו"ט בפרק ד' דקידושין שכתב דמהך דרשא דב"ב לפי שיטת של הקדמונים ז"ל דיכיר קאי אבן השנואה דהיינו שנאמן האב לומר שהוא בן שנואה שנולד לו מחייבי לאוין כמו אלמנה לכ"ג או גרושה וחליצה לכהן הדיוט דתפסי בה קידושין ודילמא לא האמינתו תורה אלא לפוסלו מן הכהונה אבל לפוסלו מלבוא בקהל מנא לן והברייתא דנקט ר"י אומר כו' כך נאמן אדם לומר זה בני ב"ג וב"ח משמע דאין הכי נמי דנאמן להא ולא לממזר אמנם במתניתין קתני דנאמן לומר לר"י בני זה ממזר וא"כ הוה לי' להגמרא למירמא משנה וברייתא אהדדי וצ"ל דסברא הוי שאין לחלק אחר שהאמינתו תורה לומר כי הוא זה עיי"ש והובא דבריו בקיצור בשפר פ"י והנה בדברי התויו"ט יש לפקפק דבסנהדרין דף נ"ג ע"ב קאמר הש"ס בהדי' דר"י סבר דאלמנה לכה"ג וגרושה וחליצה לכהן הדיוט הוה הולד ממזר: אמנם כד נדקדק דברי התויו"ט נכונים דע"כ ברייתא זו ס"ל לר"י דמחייבי לאוין אין הולד ממזר דהא הקרא דכי תהיינה לאיש שתי נשים מיירי בדתפסי בה קידושין כדאיתא בקידושין דף ס"ט ולר"ע דסבר דמחייבי לאוין הולד ממזר מוקי לה בחייבי עשה דמצרי ואדומי עיי"ש או בבעולה לכה"ג עיי"ש ביבמות א"כ הברייתא דמוקי לה לקרא בב"ג וב"ח ע"כ סבר' דתפסי בה קידושין וממילא אין הולד ממזר אלא חלל ולפי"ז הי' אפשר לומר דמתניתין וברייתא לא קשיא אהדדי כלל דתנא דמתניתין סבר אליבא דר"י דב"ג וב"ח הוה ממזר ומשו"ה נקט האומר זה בני ממזר היינו כשאומר זה בני ב"ג וב"ח דחשיב ממזר לר' יהודא אבל קושיית התיו"ט דמנ"ל דנאמן האב להעיד על בנו שהוא ממזר הוא קושיא אלימתא דקרא ע"כ מיירי בשנואה דתפסי בה קידושין ואין הולד ממזר ולר"י מיירי על כרחך בבעולה לכה"ג כמו לר"ע ומנ"ל דנאמן לשווי' ממזר ומ"ש התיו"ט דסברא הוא שאין לחלק אחרי שהאמינתו תורה כי הוא זה לפענ"ד יש לפקפק בזה לפימ"ש הרמב"ן ז"ל בקידושין דף ס"ו דספק חלל פסול לעבודה א"כ י"ל דהתורה אמרה דע"י עדותו של האב מיחשב ספק ומשו"ה הוא פוסלו לכהונה מטעם ספק וכיון דקיימ"ל בש"ס ופוסקים דספק ממזר מותר בקהל רק ודאי ממזר אסור יש לומר דעל ממזר אינו מהימן ועפי"ז יש לפרש הא דאמרינן בקידושין לא מבעי' הוא דמיקם הוא דלא קים לי' ואינו אומר אלא בדדמי וע"כ אינו פוסלו מלבוא בקהל דדוקא ודאי ממזר אסור לבוא בקהל ולא ספק ממזר ומשו"ה מוקי פלוגתייהו בממזר ולא בב"ג וב"ח דלענין כהונה אפשר דמודה דמהימן לפוסלו מספק: ולענין השאלה שלפנינו הלא אין לנו לדון על הולד אם הוא כשר אחרי שכבר מת ורק אם האשה זקוקה לחליצה נראה לפענ"ד פשוט שהיא פטורה מן החליצה ומטעם חדא דרוב הפוסקים היינו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל דגם סוטה פטורה מן החליצה א"כ מנ"נ היא פטורה מן החליצה ומה שאמרה שהיתה אנוסה הלא כתבו התוס' בכתובות דף ט' ד"ה ואב"א דאונס קלא אית לי' וגם מהמעשה נראה ברור שהיתה ברצון אך היא משקרת לומר באונס ועוד הרבה פוסקים ס"ל דאין האב נאמן לומר שאינו בנו וגם אחרי שכבר נשאת לאיש ויש לה בנים ממנו מכל הני טעמים הנני להתיר ולמטיי' שיבא מכשורא וד' יצילנו משגיאות: סימן יז עוד בענין הנ"ל: ויש לי הערה אחת דלדעת רבינו אליהו שפירש הא דר"י דנאמן אדם לומר זה בני ממזר זהו דוקא ע"י הכרת בכורה שמכיר את בנו הקטן לבכור קשה לי מה דאיתא בחולין דף י"א דרצה הש"ס לומר דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו דילמא לאו אביו הוא ודח' שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים עיי"ש הא אם כה נימא איך יתפרש הך קרא דיכיר דאיך מצי האב לומר על בנו שאינו בנו הא היו חבושים בבית אסורים ולא הי' זר אתם שיהי' אפשר שבא עליה איש אחר מבלעדי אישה וזהו קושיא גדולה ואולי יש לומר דגם הס"ד ידע שיש לומר מה דמשני הש"ס אפ"ה אין אפטרופס לעריות רק דוקא באופן שגם האב אומר שאינו בנו אבל כשהאב מכיר את בנו אין לומר אין אפטרופס לעריות ומ"מ צ"ע ועיין בתוספת חדשים שכתב על התיו"ט לא ידעתי הא גם בנתין וממזר הוה מחייבי לאווין והולד ממזר ואי כונתו לר"ע מנ"ל דר"ע סבר כר"י עיי"ש ואשתמיטתי' לי' ג"כ ש"ס דסנהדרין הנ"ל דאיתא בהדי' דר"י ס"ל כר"ע: אבל לפענ"ד יש לומר דהא דקאמר הש"ס ביבמות ובקידושין דכי תהיינה מיירי ע"כ בדתפסי בה קידושין זה אינו אלא לרבנן דס"ל דאינו מהימן לומר על