מצפה אריה תנינא חלק ב רסג

סימן יד ע"ד הגט שמעורה שורה אחת מצד אחד לבד הנה ברמ"א סי' קכ"ה מבואר דסגי גם לכתחלה מצד אחד אולם הט"ז ס"ק כ"א מגיה בדברי הרמ"א למחוק תיבת או וצ"ל וראש הלמד עיי"ש והנה לפי הטעם של הב"ש דהא דבעינן מעורה הוא כדי שלא יוכל לזייף פשוט דסגי מצד אחד וצריך לומר דהטו"ז לשיטתי' שכתב שם בסמוך ס"ק כ"ב לפרש הא דאיתא בש"ס דגיטין דף כ' לא נצרכה אלא דמעורה דהוה פירושו דבעינן ספר אחד ולא שנים היינו שיהי' מעורה ולפי"ז שפיר יש לומר דבעינן משני צדדים אולם אי אפשר להגיה דברי הרמ"א אחרי שכן מבואר בתוס' ובחי' הרשב"א ז"ל דמעורה היינו רגל כ' של שיטה העליונה בנו' של שיטה התחתונה או ראש ל' בה' כו' עיי"ש וכן הוא הלשון בספר אור זרוע הנדפס מחדש ובודאי אי אפשר להגיה כל הקדמונים ועיין בר"נ דגם מדבריו משמע דמצד אחד סגי. והנה תירוצו של הטו"ז יש לסתור מדברי התוס' סוטה י"ז ע"ב שכתבו דמעורה היינו שאין נחתכין והיינו מעורה ע"י הנייר עי"ש ובאמת לא ידעתי לפי המנהג שלנו דמחמרינן שלא להמשיך כל כך עד תוך האות דשורה השני' ולא לצמצם שיהי' מגיע עכ"פ למקום הגבול של שורה השני' מחמת שאנו חוששין לדעת הסוברין דפסול אם נמשך לתוך האות השני' ורק אנו מערין סמוך לו ויש בין שיטה לשיטה הפסק קצת איך זה חשיב מעורה כיון שתיבת מעורה ע"כ פירושו מחובר זה לזה ונאחזים יחד כמו דמצינו ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורין וכמו עירוי שלא נפסק הקילוח אבל כל שיש לחתוך הנייר בלי נגיעה כלל במקום הכתב אינו נופל כלל ע"ז תיבת מעורה וצ"ע: שוב נתתי עיני בספר הערוך אות ע' תיבת ער שכתב וז"ל פי' מעורה דבוקה כדגרסינן ביומא דף נ"ד מאי כמער איש ולויות אמר רבה בר שילא כאיש המעורה בלויה שלו וכתיב ודבק באשתו ש"מ שהמיעור הוא הדיבוק ובגיטין כ' לא צריכא דמעורה פי' כגון הלמד של מטה נוגעות לשיטה של מעלה כו' עיי"ש. עוד יש לעיין דבשלמא אי נימא דאינו רשאי להמשיך יותר מכפי השיטה השני' הסמוך לו אז הי' מועיל העירוי שלא יהא יכול לזייף אבל בחי' הרשב"א מבואר דיכול להמשיך עד למעלה משורה העליונה ולערות עם הגג של האות דלמעלה עיי"ש א"כ כיון דמותר להמשיך הלמ"ד דלמטה למעלה משורה העליונה בין תיבה לתיבה א"כ גם עתה מאי מהני העירוי הא יכול לזייף ולכתוב שורה שני' בין שיטה לשיטה במקום הפנוי וצ"ע. והמעיין בפוסקים הפר"ח והג"פ והישוי"ע שדעתם להקל אפי' קודם נתינת הגט גם אם אינו מעורה שני שיטין משום צד ועיין בב"ח שכתב ג"כ להקל: סימן טו מה שהקשה רו"מ בקידושין ב' בהא דאמרינן אי תני האיש קונה הו"א אפילו בע"כ הא בדף ג' אמרינן דמנינא אתי למעוטי חליפין כי חליפין איתנייהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מיקנייא נפשה עיי"ש וא"כ איך הו"א דקונה בע"כ הא אם כה נימא פשיטא דגם קונה בחליפין וא"כ מנינא למעוטי מאי כבר הקשה לי כן אברך אחד בימי חורפי. והשבתי לו הא מקודם קאמר הגמ' התם דמנינא אתי למעוטי חופה אך הש"ס פריך לר"ה דאמר חופה קונה ומסיק למעוטי חליפין עיי"ש והנה הש"ס פריך לעיל דף ה' אדר"ה מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ ומשני כסף מיהו באישות לא אשכחן בע"כ עיי"ש א"כ י"ל דכל זה הוא לפי האמת דקתני במתניתין האשה נקנית דבעינן מדעתה דוקא אבל אי הוה תני האיש קונה דה"א חולק אפילו בע"כ תו לא מצי למילף דחופה קונה מק"ו דכסף דהא אי נילף חופה מכסף ע"כ צריך חופה ג"כ לקנות אפילו בע"כ של האשה כמו כסף ושוב איכא למידחי להאי ק"ו דמה להצד השוה שמצינו בעלמא שקונין בע"כ משו"ה קונין באישות ג"כ בע"כ אבל חופה דלא מצינו דקונה בעלמא בע"כ וגם לא מצינו דחופה גומרת אפילו בע"כ לא מצינו למילף מכסף דקונה אפילו בע"כ ור"ה דס"ל חופה קונה הוא רק לפי האמת דכסף נמי אינו קונה בע"כ באישות אבל לפי הס"ד דאיש קונה אפילו בע"כ גם לר"ה לא מצינו למילף דחופה קונה א"כ שפיר הו"א דמניינא אתי למעוטי חופה ודו"ק: סימן טז אל כבוד ידיד נפשי הרב הגאון חוב"ק המושלם מו"ה אליעזר סג"ל מישעל אבד"ק גאליגא וכעת אבד"ק טורקא בעהמ"ח ספר משנת אליעזר: ע"ד השאלה באשה אחת שהיתה נשואה לאיש בקהלתו זה כמה שנים ודרו ביחד רק איזה שבועות אחר חתונתם ואז התחילו להתקוטט עד שנפרדו זה מזו וזה הי' בשנת תרמ"ז ובשנת תרמ"ט בתחילת החורף הקול נשמע שהאשה הרה לזנונים מחייט אחד וגם הבעל אמר כי לא ממנו נתעברה אשתו (נוסף ע"ז שהאיש חי עם אשתו הראשונה כמו י"ד שנים והאשה טענה עליו כי אין לו ג"א וכשנתגרשה ונשאת לבעל ילדה בנים) וגם האשה קבלה על החייט בערכאות ויצא המשפט מהערכאות אשר הילד כשיולד שייך להחייט הנ"ל וגם החייט התפאר בעצמו שהולד יהי' שייך לו ואח"כ ילדה האשה בן של קיימא ואח"כ מת בעלה בשנת תר"ן ובימי עיבורה הלכה האשה ממחנתו להיות משרתת בעיר אחרת והילד מת אחר מיתת בעלה שם וכעת שבה האשה לעירו ונשאת לאיש אחר ועתה התעורר כ"ת לחוש כי האשה הנ"ל היא זקוקה ליבום כי יש לבעלה הראשון אח מן האב במחנתו אחרי כי הבן שילדה לא הי' מבעלה הרי מת בלי זרע וצריכה חליצה ואף כי אם כן היא סוטה ודעת רוב הקדמונים וכן פסק הטור והמחבר בסי' קע"ב שסוטה פטורה מן החליצה מ"מ הא הרמ"א מביא שם דיש להחמיר כדעת הראב"ד דגם סוטה ודאית צריכה חליצה וגם כפי טענת האשה עתה לפניו היא היתה ישינה שם בבית החייט עם אשתו ובתו והחייט שכב בהפרוזדר אך כאשר יצאה בהיות הבוקר החוצה דרך הפרוזדר תפש אותה והשליכה על משכבו וגם הניח ידו על פיה שלא תוכל לצעוק ואף כי נלחמה נגדו בכל כחה לא הועילה כי התגבר עלי' ועשה כרצונו והנה ברגע זו שמעה אשתו של החייט מאיזה רעש בפרוזדר ופתחה הדלת והרשע כששמע כי הדלת נפתחה עזב אותה עד מהרה והיא ברחה החוצה מפני הבושה אולם הי' אז אחר המעשה ואז נתעברה ושוב לא פירסה נדה וא"כ לפי דברי' היא אנוסה ובעלה הי' ישראל א"כ אין לה דין סוטה כלל כ"ז תוכן דברי השאלה: והנה לענין דינו של הבן הנולד בעת חייתו אם היא ממזר יש לדון הרבה הדין מבואר בשו"ע אה"ע סי' ד' סעי' כ"ט א"א שאמרה על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת לפוסלו כו' אבל האב האומר על העובר שאינו ממנו או על אחד מבניו שאינו בנו נאמן לפוסלו והוא מותרר ודאי עיי"ש והנה אף שבשו"ע נסתם הדין בלי שום חולק מ"מ המעיין בקדמונים יראה שרבו החולקים ע"ז (ועי' בכ"ש ס"ק מ"ה ד"ה ממזר ודאי שכתב משום דהתורה נתנה נאמנות לאב לומר שאין הולד ממנו ועיין בש"ג פרק