מצפה אריה תנינא חלק ב רנג

עוד נראה לפענ"ד בעובדא דידן סמך גדול להתיר והוא דבמכתב של הר' ישראל בערינשטיין נאמר שהי' עמו בעיר נויארק בשעת מיתתו ובשעת קבורתו ואח"כ פעל אצל אנשי עיר הנ"ל להציב לו מצבה מעתה דבר זה הוא אפשר לברר עדותו ולפמ"ש הנה"מ בסי' מ"ו דעד פסול יש לחוש למשקר ע"כ לא מהימן בעדות אשה דיש לחוש שמא עיניו נתן בה והא דנאמן להתיר הוא מטעם דאין אדם חוטא ולא לו ולאסור אינו מהימן רק מטעם דשתיקה כהודאה דמיא עיין בדבריו מעתה בגוונא דנאמן לאסור גם בלי שתיקתו כלל אפילו בהכחשה בודאי לא חיישינן למשקר: והנה מבואר בתוס' קידושין דף ס"ה ד"ה נטמאו בסוף דבריהם וז"ל והא דאמרינן דבדבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו דוקא בדבר שאינו יכול להתברר אבל בדבר שיכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך או נכרי מנסך יינך בא ואראך האיסור בהא ודאי יש לחוש לדבריו ולבדוק כדאמר לקמן גבי בע"מ דמצי א"ל שלח ואחוי עכ"ל א"כ חזינן דנאמן לאסור בכה"ג בלי שתיקת הבעלים. אך בזה אפשר לומר דדוקא עד כשר מהימן בכה"ג אבל עד פסול לא מהימן אמנם התוס' שם בקידושין ס"ו ע"ב ד"ה שלח ואחוי כ' מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר ע"א נאמן עליו ואפילו ע"א מכחישו עכ"ל ולפי מה שהוכחתי לעיל מסוגיא דסוטה דעד פסול עדיף מע"א בהכחשה א"כ ה"ה עד פסול מהימן בכה"ג שיכול להתברר ולפי"ז כיון דע"כ בכה"ג לא משקר ממילא נאמן בעדות אשה. וכגון דא צריך להודיע ולפרושי דאע"ג דבכל עד מיתה דעלמא אמרינן הטעם דמלתא דעביד' לגלויי לא משקרי ומ"מ ע"א בהכחשה ועד פסול לא מהימני דלא דמי מלתא דעביד' לגלויי לענין יש בידו לברר דהתם גבי מלתא דעביד' לגלויי אין בידו לברר האמת אלא אפשר שיתברר אח"כ מאליו שהעיד שקר אבל דבר שיכול לברר היינו שבידו לברר כי אמת עדותו ודו"ק. הן אמת שהטור והמחבר השמיטו דין זה של התוס' ואף שבב"י סי' קכ"ז הביא זה אמנם הרמ"א בהגהותיו הביא וז"ל מיהו יש אומרים דבדבר דאיכא לברורי כגון שאמר לו אחד בא ואראך עכו"ם מנסך יינך צריך לחוש לדבריו (ב"י בשם התוס' עכ"ל) והנה זה הי' אפשר לומר דזהו מצד החומרא אבל מדינא לא מהימן אבל התוס' בדף ס"ו שהבאתי למעלה כתבו בהדיא דנאמן עליו אפילו ע"א מכחישו ונראה שיש לחלק דהתוס' שמקודם מיירי היכא שהבעלים אינם שותקים אלא מכחישו ומשו"ה אינו אלא מצד החומרא אבל בתוס' דלהלן מיירי שהבעלים שותקים רק ע"א מכחישו ובזה נאמן מצד הדין ולפי"ז בעדות אשה אפילו פסול נאמן דהא כבר הוכחתי דהוא עדיף מע"א בהכחשה ואחרי שמצאתי ראיתי בהגהות מרדכי יבמות שכתב הלכה כדברי המיקל בעדות אשה בודאי יש לסמוך על דעת התוס' בעדות אשה ואע"ג שבהגה"ה סעיף ט"ו כתב דבכל מקום דאיכא פלוגתא אזלינן לחומרא הא הח"מ והב"ש הביאו בשם מ"ב דעת המזרחי דאזלינן לקולא וצ"ע הא בהגהות מרדכי מפורש דאזלינן לקולא: והנה כבר הבאתי למעלה דעת הח"מ דאם מצא כתוב כתב עכו"ם פלוני מת אפילו אילו הוה ידעינן שכתב דרך מסל"ת אין משיאין את אשתו דרק מסל"ת ולא כותב לפי תומו ולפי"ז יש לחקור האיך הדין בישראל פסול שכתב לפי תומו איש פלוני מת ולכאורה נראה דלא מהני דעיקר מה דמהני הוא משום דאמרינן דלא גרע מעכו"ם א"כ כה"ג הא גם עכו"ם אינו מהימן אמנם נראה לפענ"ד דלא כן הוא דבאמת מצד הסברא אין שום טעם לחלק בין מסל"ת ובין כותב לפי תומו כמ"ש הב"י רק הח"מ אומר דהבו דלא לוסיף עלה להכי יש לומר דדוקא גבי עכו"ם דמצד הדין אין תורת עדות עליו כלל רק במסל"ת ניכר שכן הוא הדבר ולהכי יש לומר דהבו דלא לוסיף עלה אבל בישראל פסול דבכל האיסורין הוא מהימן בתורת עדות אלא דלעדות אשה החמירו מחשש שמא עיניו נתן בה כמ"ש הנה"מ וגם אין דרך לשקר במסל"ת מעתה בכותב לפי תומו דליכא הך חששא דשמא עיניו נתן בה הוא מהימן כמו ישראל כשר וזה נכון לפענ"ד. סיומא דהך מלתא מה שיש להתיר האשה אסתר אשת ר' יצחק בן ר' יהושע שפירא עפ"י היתרים הללו א') עדותו של ר' ארטור לאנדא שאמר בהיותו בקראקא ששמע מר' ישראל בערינשטיין אשר הי' בשעת מיתה וקבורה של ר' יצחק הנ"ל ואף שכפי מכתב של הבד"צ מקראקא ר' ארטור הוא מקלי הדעת מ"מ לא נזכר שהוא פסול לעדות ולא גרע מנשים שמבואר בש"ס ופוסקים שנאמנות לעדות אשה אעפ"י שהמה דעתן קלות ומה שכתבו הבד"צ מקראקא שר' ישראל בערינשטיין אינו מאנשים הכשרים מ"מ יש כאן ספק שמא אמר בתורת מסל"ת ואף דמבואר ברמ"א דעפ"י ספק מסל"ת אין להתיר מ"מ יש לצרף דבכה"ג דליכא חשש שמא עיניו נתן בה גם פסול מהימן אפילו בתורת עדות וגם עוד לא נתברר שזה ר' ישראל הוא פסול לעדות. ב) מה שכתב לאחותו זה כמה שנים שזה ר' יצחק מת וכפי עדותה לא היתה יודעת שיש להגיד מזה למי לבני המשפחה ויש רגלים לדבר שמכתבו הי' בתורת מסל"ת דאל"כ הי' צריך לכתוב לה שתודיע מזה לשום אדם. ג') מה שכותב ר' ישראל להבד"צ דק"ק קראקא באיזה מקום הוא מת והוא השתדל להעמיד מצבה על קברו והו"ל שלח ואחוי וי"ל דאפילו עד פסול מהימן בכה"ג וכנ"ל כן נלפע"ד: סימן ט כבוד ידידי הרב החריף ובקי מו"ה חיים לאנדא נ"י: את מכתבו ע"ד שאלתו קבלתי במועדו ואתו הסליחה על איחור תשובתי זאת כי קשה עלי מאוד להצטרף להיתרא משום שמו"ח ז"ל הי' מקפיד שהמאה רבנים יהיו דוקא מג' מלכיות ואסטרייך עם אוכגרן הוא חד מלכות יר"ה ואע"ג שהמה ב' מדינות לגמרי חלוקין בכל הפרטים וגם המה שני ממשלות אשר כל הרבנים סומכין ע"ז כי נחשבים לשתי מדינות לענין חדרגמ"ה ומכל מקום אנכי מונע א"ע מלהצטרף בכגון דא כי אנכי לא אוכל לעבור על דעת מו"ח ז"ל בשום אופן וגם צר לי מאוד אשר רבים היושבים על מדין עשו מזה מסחר והמה המתעסקים בזה לקבץ חתימות ממאה רבנים בנקל וכמעט נפרץ הדבר יותר מדאי עד שנעשו בנות ישראל כהפקר ויש הרבה לדבר מענין זה אכן יפה השתיקה עוד יש לי בענינים הללו דבר חוצץ אשר עפ"י רוב אין הבעל במעמד טוב שיהי' ביכולתו לפרנס את שתי נשיו ואינו יכול למיקם בסיפוקייהו והרבנים אינם מקפידין ע"ז וגם בדבר הכתובה סומכין על השו"ת צמח צדק. ומה אעשה אשר לפענ"ד בכה"ג שאי אפשר לו לפרנס את שתיהן קשה ההיתר מאוד ואין אנכי מופנה כעת להאריך בזה: אבל כדי שלא יהא מכתבי זה ריק מד"ת הנני להעיר קצת מה שראיתי בהעתקת המכתבים אשר שלח אלי מהרבנים הגאונים דק"ק סטריא ודק"ק חוסט ומה שהעיר בזה כ"ת אם אשה נשתטית נקראת אשתו וכתב מעלתו דאעפ"י שהיא אשתו גמורה מ"מ בלשון בני אדם לאו אשתו היא וממילא בלשון הרגמ"ה שאמר שאין לישא אשה על אשתו אין בכלל זה היכא דנשתטית זהו ת"ד: ולפענ"ד יש להביא סיוע לזה ממתניתין דיבמות כ"ו ע"א דקתני וכולן שהיו להם נשים