מצפה אריה תנינא חלק ב רנ

פסולין מחשש שמא יעידו אח"כ בב"ד שקרים. אבל דעת הרמ"ה דגם כשלא נצטרפו הכשרים עם הפסולים בשעת ראי' רק בשעת הגדה ג"כ בטל כל העדות בזה קשה כיון שנצטרפו עמהם בשעת הגדה לפני ב"ד להגיד עדותן בשוה עם הכשרים למה בטל כל העדות כיון שיודעים הכשרים שהפסולים אומרים אמת ולא משקרי וע' בתוס' מכות וא"ו ע"א ד"ה אמר רבא שכתבו דדוקא גבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול חשיב כחד ערות כשהעידו לאחר כדי דיבור משום שהם אומרים אמת וא"כ עדותן התחיל מראי' שלהם עכ"ל. וע"ז נמי קשה הלא היו רשאים להצטרף עמהם בשעת הגדה כיון שצירופם הי' בבירור שיאמרו אמת אדרב' אם לא אמרו אמת לא יהי' להם הצטרפות עמהם כלל דעיקר ההצטרפות הוא רק מחמת שגם הפסולים אומרים אמת: ונראה לי די"ל דבאמת אליבא דרבא דסבר דוקא רשע דחמס פסול לעדות וע"כ הוא מטעם חשש שמשקר העיקר ההצטרפות בשעת ראי' עם הפסולים מבטל כל העדות דבשעת ראי' לא היו יודעים שיעידו הפסולים אח"כ האמת אבל לפי מה דקיימ"ל כאביי דלאו דוקא רשע דחמס אלא גם משאר עביר' נפסל לעדות יש לומר דאינו מטעם משקר אלא שגזירת הכתוב הוא אל תשית ידך עם רשע כו' אפילו אם אומרים אמת לדידי' יש שפיר לומר דאם הצירוף הוא בשעת הגדתן נמי בטל כל העדות דהא עיקר קרא בשעת הגדה כתיב כמ"ש הטור עי"ש: תו הביא מעכת"ה מ"ש הטורי אבן בר"ה דף כ"ב דגבי עגלה ערופה אפילו אי גזלן אמר שראה את ההורג לא היו עורפין דכתיב ולא נודע מי הכהו הא נודע אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין וע"ז עמד מעכת"ה דמנין ידעינן שנודע לאחד כיון שהעד הוא רשע דחמס והוא משקר עוד מביא לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' רוצח אפילו ראה ההורג ע"א אפילו עבד או פסול לעדות בעביר' כו' לא הו עורפין. וי"ל ולפרש דדוקא משאר עביר' שאינו רשע דחמס אבל אם הוא רשע דחמס היו עורפין משום דשאר עביר' אינו משקר אבל רשע דחמס הוא משקר וכדעת הנ"י הנ"ל הנה במנחת חינוך הביא דברי הרמב"ם הנ"ל וכתב דנרא' מדבריו דאפילו רשע דחמס נאמן ולא היו עורפין ונרא' מדסתם הרמב"ם ונקט או פסול לערות בעביר' משמע מפשטות לשונו דאפילו אם הוא רשע דחמס אין עורפין אך לכאור' הדבר צריך תלמוד ביון דהוא רשע דחמס והוא חשוד ומשקר איך ידעינן שנודע לאחד. אמנם לדעתי יש לומר דפשיטא דרשע דחמס אינו ודאי משקר רק הוא חשוד להיות משקר וכן כתב בספר מנחת חינוך שם והאריך שם הרבה בזה דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. ואנכי בהגהותי מלחמות אריה לספר ברכת רצה ממו"ח ז"ל סי' ט"ו כתבתי דיש חילוק בין היכא דלשון הכתוב הוא בדרך חיוב ופעולה ובין היכא דלשון הכתוב הוא בדרך שלילה דהיכא דהענין הוא בדרך חיוב ופעול' בעינן שתהא פעול' שלימה ולא סגי במקצת אבל היכא שהענין הוא בדרך שלילה סגי אפילו במקצת ורמזתי דוגמא לזה בספר חוות דעת בכללי ס"ס גבי הא דאמר רב גידל כתיב כל טהור יאכל בשר אבל ספק טהור לא יאכל עי"ש דהתור' מיירי רק בודאי ולא בספק עי"ש ולהכי איתא בשבועות סוף פרק ב' דף י"ט ע"ב הודע אליו ידיע' מעליותא בעינן דהתור' מיירי בידיעה ודאי ולא בידיעת ספק משום דהתם נאמר הידיע' בלשון חיוב ולפי"ז גבי עגלה ערופה דכתיב לא נודע מי הכהו בדרך שלילה בעינן שלא יהא שום ידיע' מזה אבל אם רשע דחמס מעיד שראה ההורג אעפ"י שחשדינן שהוא משקר ולא חשוב עדותו לידיע' גמור' מ"מ כיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא חשיב קצת ידיע' ויצא מידי גדר דכתיב לא נודע מי הכהו דמשמע שלא תהא שום ידיע' כלל מי הכהו אבל עכשיו איכא קצת ידיע' אלא דליכא ידיע' ברור': והנה בסוט' פרק עגלה ערופה דף מ"ז פליגי ר' יצחק ור' חייא בע"א אומר ראיתי את ההורג וע"א אומר לא ראית דתני ר' יצחק לא היו עורפין ור' חייא תני היו עורפין ופריך הש"ס לר' חייא קשיא הא דאמר עולא כל מקום שהאמינ' תורה ע"א הרי כאן שנים ומשני כאן בבת אחת כאן בזא"ז ובכריתות פרק אמרו לו איתא ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא אשם תלוי וכתבו בתוס' דמיירי שהעידו שנים בב"א דאי בזא"ז הא כ"מ שהאמינ' תורה ע"א הרי כאן שנים עי"ש. אלמא אע"ג דו קרבן כשמכחישין בב"א מביא אשם תלוי מ"מ גבי עגלה ערופה פליגי ר' יצחק ור' חייא דלר' יצחק לא היו עורפין מטעם דהוי ספק אם זה שאמר ראיתי אומר אמת ולר' חייא היו עורפין אלמא דבספק אם העד אומר אמת פליגי ר"י ור"ח ורמב"ם ז"ל פסק כר חייא שהיו עורפין. והנה כפי מ"ש למעל' דרשע דחמס שמעיד שראה ההורג לא היו עורפין מוכח מזה דרשע דחמס יותר עדיף מע"א בהכחש' ולפי"ז יש להעיר דכשיעיד רשע דחמס על אחד שאכל חלב דלפי דעת התוס' שהבאתי למעל' אינו מחויב חטאת כמ"ש דגזלן גרע מאשה מ"מ עכ"פ צריך להיות דמחויב אשם תלוי דעכ"פ ומידי ספיקא לא נפקא דלא גרע מע"א בהכחש' דמחייב אשם תלוי וזה דבר אשר ראוי לעורר לפי דעתי: ונראה לפענ"ד דיש לומר דהא באמת בעינן או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעהו אחרים רק הא דחייב קרבן עפ"י ע"א זהו בהצטרפות הטעם דאמרינן שתיקה כהודא' דמיא וצ"ל דהא כשע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל חייב אשם תלוי ג"כ בשותק דוקא וע"כ דכיון ששתק לכ"א הוי שתיקה הוכח' שהדבר אצלו בספק ולכך שותק לכל אחד ומשו"ה מייתי אשם תלוי אבל ברשע המעיד שאכל חלב והלה שותק הא אי נימא דשתיק' כהודא' דמיא הוא חייב להביא חטאת וכיון שגזלן אינו מהימן לחייבי חטאת אינו מצטרף עדותו להשתיק' לחייבו אשם תלוי שהשתיק' לא הי' בתורת ספק אלא כהודא' שמחויב חטאת דממ"נ אי השתיק' הוי כהודא' חייב חטאת אי לא הוי כהודא' הוא פטור לגמרי: ולפי מה שנתבאר דמוכח מסוגיא דסוט' דעד פסול עדיף מע"א בהכחש' מעתה לפי מה דפסקינן בטור ובשו"ע סי' י"ז דבע"א בהכחש' אם נשאת להעד שאמר מת והיא אומרת ברי לי לא תצא צריך להיות ג"כ דאם פסול אומר מת אם נשאת לו והיא אומרת ברי לי לא תצא כמו בע"א בהכחש' ולפי"ז לפמ"ש למעל' בשם הט"א ומנחת חיכוך דבעגל' ערופה אפילו רשע דחמס אומר שראה את ההורג אין עורפין ומוכח דאפילו רשע דחמס יותר מהימן מע"א בהכחש' א"כ אפילו ברשע דחמס אם נשאת לו ואומרת ברי לי לא תצא ולפי"ז קשה לי הא דפריך הש"ס ביבמות כ"ה ע"א אמתניתן דקתני הרגתיו לא ישא את אשתו הוא ניהו דלא ישא את אשתו הא לאחר תנשא והאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה גזלן דד"ת פסול לעדות אשה הא יש לומר דלאחר פשיטא דלא תנשא ואפילו אם נשאת תצא דהבא עלי' בחטאת או באשם לוי קאי אבל איהו דקאמר הרגתיו ואם היא אומרת ברי לי יכול ליקח אותה קמ"ל דלכתחלה לא תנשא לו אבל אי נימא בעגלה ערופה דוקא פסול משאר עבירה אין עורפין אבל רשע דחמס עורפין כמ"ש הדר"ג שפיר יש לומר דרשע דחמס גרע מעד אחד בהכחשה ואפילו אם נשאת לו תצא ודו"ק ואנכי לא באתי רק לעורר: עוד כתב מעכת"ה דלענין ספק פסול יש לסמוך על דעת הנ"י הנ"ל הנה כבר כתבתי למעלה דמבואר בנ"י שדעתו דכל הפסול מחמת עבירה פסול לעדות אשה