מצפה אריה תנינא חלק ב רמט

רשע כדכתיב אשר הוא רשע א"כ הא קרינן בי' אל תשית ידך עם רשע עכ"ל ומדקא מפרש אליבא דרבא מכלל דלאביי אין אנו צריכין לזה והתם מיירי הש"ס בעדות אשה מוכח בהדיא דלדידן דקיימ"ל כאביי אפילו רשע דלאו דחמס פסול לעדות אשה עוד כתב שם להלן וז"ל גזלן דאוריית' פסול לעדות אשה ומיהו מסל"ת כשר הוא ואפילו הוא פסול בעבירה של תורה וכן כתב הרי"ף בפרק האשה רבה ודין הוא דלא גרע מעכו"ם מסל"ת עכ"ל ומדכתב ואפילו הי' פסול בעבירה דנאמן במסל"ת מוכח בהדיא דבלא מסל"ת אינו מהימן לעדות אשה (והנה מ"ש הרי"ף בפ' האשה רבה הוא טעות הדפוס וצ"ל האשה בתרא) וז"ל הרי"ף אמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה גזלן דד"ת פסול לעדות אשה ושמעינן מינה דפסול מד"ת הוא דפסול לעדות אשה אבל פסול מדרבנן כגון משחק בקוביא וחביריו כשר לעדות אשה וכתב הנ"י ואע"ג דעבד ושפחה פסולין לעדות מה"ת ומשיאין על פיהם טעמא משום דאינן פסולין מחמת עבירה עכ"ל הרי חזינן דכל הפסולין מחמת שאר עבירה אפילו אינו רשע דחמס פסול לעדות אשה וגם שם מפרש לרבא דאמר בעינן רשע דחמס מודה ברוצח עיי"ש עכ"פ מוכח בהדיא דלדידן דקיימ"ל כאביי סובר הנ"י דפסול לעדות אשה ונראה שכ"ז הי' בהעלם מכל הני חכמי הגאונים ז"ל: ויותר יש לבאר דבאמת הא דאמרינן מלתא דעבידי לגלויי לא משקר אין הפירוש שירא לומר שקר שמא יתגלה אח"כ כי העיד שקר דהא אפילו כשלא ידעינן כלל מי הוא העד ג"כ מהימן דהא תנן בסוף יבמות מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ובכה"ג לא שייך לומר שירא לומר שקר אלא צ"ל שאין דרך נפש ישראל לשקר במלתא דעביד' לגלויי אפילו בגונא שלא יהי' משום זה מוחזק לשקרן מעתה לפי"ז מסתברא לומר דזה דוקא בסתם בני אדם אבל מי שנפסל כבר לעדות ויצא מדרך סתם בני אדם ליכא גבי' הך כללא דמלתא דעביד' לגלויי לא משקר ודו"ק: עוד הביא מעכת"ה מ"ש הנה"מ ראי' דאפילו שאר רשע חיישינן למשקר דהא גם באיסורין אינו נאמן רק להתיר משום דאין אדם חוטא ולו לא. אבל לאסור אינו נאמן כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק כ' וע"כ מוכח דרשע חשוד לשקר וע"ז כתב הדר"ג דמזה אין ראי' דחשיד לשקר אלא דעת הש"ך דגם כשר אינו נאמן רק משום דאאמרינן שתיקה כהודא' דמיא וכשהעד פסול אינו סומך עליו ולא הוה שתיק' כהודא'. והנה הש"ך מביא דפסול אינו נאמן מש"ס קידושין דף ס"ו וכונתו מהא דאמרינן התם אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא ש"מ דגזלן אינו נאמן דחיישינן למשקר ולפי"ז יש לומר דרמ"א דקאמר וכל הפסולין לעדות כשרין לענין איסורין כונתו שהם פסולין מחמת עביר' ולא הוי רשע דחמס שאינם חשודים לשקר כדברי הנ"י וכ"ק קושית הש"ך ונמצא דס"ל לרמ"א כב"י רק בלא שתיק' כהודא' אף כשר אינו נאמן ע"כ צריך שתיק' כהודא' עכ"ד: הנה לפענ"ד יש לפקפק בדבריו ומקודם נאמר שחידושו של הש"ך כבר קדמו התוס' בכריתות ריש פרק אמרו לו דף י"א ע"ב ד"ה ואשה שכתבו וז"ל ומכאן משמע דאשה מהימנא טפי מגזלן שהרי גבי גזלן משמע דלא אמר שתיק' כהודא' כדאמרינן בקידושין דף ס"ו אי מהימנא לך דלאו גזלנא הוא זיל אפקא ואע"ג דשתק' אלמא לא אמרינן שתיק' כהודא' דמיא כו' עי"ש. ומבואר בתוס' ג"כ דעיקר אין אנו דנין על שתיקתו של הבעל אחרי שאין לו לידע כלל. ומה לנו בשתיקתו אלא העיקר על שתיקת' של האש' עצמה ואצל שתיקת האש' לא שייך לומר דכיון שהעד הוא גזלן היא אינה סומכת עליו שהרי היא יודעת בבירור אם זינתה אי לא. אלא עכצ"ל דהתוס' לשיטתייהו דס"ל ביבמות פרק האש' רבה ד"ה דשתיק' דע"א נאמן באיסורין מצד גזירת הכתוב דאמרינן שתיק' כהודא' והוה פירושו דכ"ז דליכא הכחש' העד הוא מהימן. וכן כתב הר"ן ז"ל בהדיא בקידושין בפ' האומר ותמוה על הש"ך שהביא בשם הר"ן ז"ל שע"א מהימן משום שתיקתו של בעל דבר חזינן שהוא סומך עליו שהמעיין בר"ן יראה מבואר בהדיא איפכא. וז"ל אלא גזירת הכתוב היא באיסור' שיהא ע"א נאמן במקום. שתיק' ושתתחשב שתיק' כהודא' עי"ש באריכות וכן דעת רוב הקדמונים (ודרך אגב ראיתי בספר המקנ' שהאריך לחקור בסוגיא דקידושין הנ"ל גבי מעשה דההוא סמיא. אם מיירי שהאש' שותקת ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' בכריתות הנ"ל שכתבו בהדיא דמיירי בשותקת) וע' בספר ברכת הזבח בכריתות ריש פרק אמרו לו שמחת' על הרמ"א שפוסק דפסולין נאמנים באיסורין כשה הבית שותק וכתב דז"א אלא להפוסקים דגם כשהבעלים אומרים איני יודע הע"א מהימן ולדידהו פסולין נאמנים באיסורין עי"ש: ובגוף הדבר שנסתפקו אי עד פסול אינו כשר לעדות מטעם דחיישינן שמשקר או מטעם שהתור' פסלתו דאל תשת רשע עד. אנכי תמה אקרא דאיך אפשר להסתפק בזה הא קיימ"ל בש"ס ופוסקים והוא משנה מפורשת במכות דף ה' ע"ב דאפילו מאה עדים ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטיל' וגמרינן לי' מקרא דעפ"י שנים עדים או שלשה עדים ומקיש שלשה לשנים עי"ש ומעתה בכה"ג הא יש כאן עדים כשרים שמעידים על הפסול שהוא אינו משקר כעת ועדותו עכשיו הוא אמת גמור. ואם נימא דכל עיקר שמה שפסול אינו נאמן להעיד הוא רק מטעם חשש משקר למה יתבטל כל העדות הא גם הוא בעצמו כשר להעיד כיון שיש כאן בירור שהוא אומר אמת ואפילו אי נימא דכיון דעדותו מתכשר ע"י עדותן של אחרים לא חשוב עד כמו עד הצריך שבוע' לא חשוב עד כמ"ש התוס' בקידושין דף ע"ג ד"ה והשתא ובטחו"מ סי' קכ"א מ"מ עכ"פ לא נחשב משום זה לעד פסול שיתבטל כל העדות מחמתו אלא מוכח דהטעם אינו רק משום דמשקר אלא משום דאל תשית רשע עד ומשו"ה נתבטל גם עדות האחרים: אך עדיין יש לעורר אליבא דרבא דסבר דבעינן רשע דחמס דוקא ולדידי' מסתבר' דהחשש הוא דמשקר משום חימוד ממון דהא מטעם זה הדין הוא דאם הי' חתום על השטר קודם שנעש' גזלן ואח"כ נעשה גזלן בעינן שיהא מוחזק מקודם כמו שמבואר בשו"ע שם דחיישינן לשמא זייף. ולפי"ז יש לבע"ד לשאול למה כשנמצא אחד מן העדים פסול נתבטל כל העדות כיון דבעדות מה שמעיד עכשיו נתברר שאינו משקר. ויש לומר דלעולם פסלתו התור' לרשע דחמס משום דיש חשש דמשקר ומ"מ אפילו כשאינו משקר ג"כ פסול כדאמרינן כך עונשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעין לו אבל זה דוחק לומר דמשום זה יתבטל כל העדות אפילו של הכשרים: והנה כבר נודע מחלוקת הקדמונים ז"ל בהך דינא דנמצא אחד מהם קרוב או פסול דדעת הרמב"ם ז"ל ודעמי' דהא דאמר רבא במכות למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו הוה פירושו כשבאתם לראות את העדות אי הי' בדעתם להעיד או רק לראות ולא להעיד ועיקר תליא אם נצטרפו בשעת ראי' אפילו לא נצטרפו בשעת הגדה בטל כל העדות וכן סבירא להו רש"י ורשב"ם ז"ל פרק יש נוחלין ואעפ"י שלא באו כלל לב"ד להגיד עדותן ולפי דעתם שפיר ניחא מה דעדותן בטלה דבשעת ראי' הלא לא היו יודעים הכשרים איך יגידו הפסולים אח"כ עדותן אם אמת או שקר ומשו"ה בטל כל העדות שלא הי' להם להצטרף עם עדים