מצפה אריה תנינא חלק ב רמח

דבר זה בכוונת רש"י ז"ל דמשו"ה כתב דניחא לי' דתהוי פנויה ולא כתב דיש לחוש שמא עיניו נתן בה וישאנה הוא מטעם שהי' קשה לרש"י ז"ל קושית הדר"ג הא קיימ"ל המעיד על האשה הרי זה לא ישאנה משו"ה כתב דניחא לי' דתהוי פנויה אמנם בלא"ה ניחא דטעם שמא עיניו נתן בה וישאנה לא שייך אלא בע"א אבל בשני עדים שמעידין לא שייך טעם זה דהרי קיימ"ל דשני עדים המעידים שמת בעלה מותרת להנשא להם עיין אה"ע סי' י"ב וכאן משמע דאפילו שני עדים החשודין על עריות אינן נאמנים בעדות אשה וע"כ הטעם דניחא להו דתהוי פנויה ותהא שכיחא לכל אחד מהם וגם יש אופנים שאין חשש נשואין כגון במת בעלה והיא זקוקה ליבום או בגירשה בעלה והמעיד הוא כהן ומשו"ה נקט רש"י החשש דניחא לי' דתהוי פנויה: ולפענ"ד יש לחקור איך הדין באשה החשודה על עריות ובאתה להעיד בעדות אשה שמת בעלה אם נאמר דרק באיש הפסול לעדות אשה מחמת שחשוד על עריות משום דחיישינן שמא משקר דניחא לי' דתהוי כויה אבל באשה חשודה ליכא טעם זה ובדקדוק אמר רבא ומודה ר"כ בעדות אשה היינו באיש החשוד אבל לא באשה החשודה או דילמא לא שנא דחז"ל לא הקילו באשה שתעיד יותר מבאיש וכיון דבכה"ג האיש אינו מהימן לא מסתברא שתהי' האשה נאמנת יותר מאיש וצ"ע: אבל לדידי קשיא לי טובא בדברי הגאון מליסא ז"ל דלמה חיישינן בפסולי מחמת שאר עבירות לשמא עיניו נתן בה דחשש זה יש לחשוש בחשוד על עריות אבל לא היכא שנפסל מחמת שאר עבירה דמה שייך עבירות אחרות לענין שמא עיניו נתן בה ומה חילוק יש בין שאר איסורי דפסולי עבירה נאמנים להעיד לדעת הנ"י לעדות אשה שאין נאמנים ע"כ נראה לפענ"ד דיש לומר טעם אחר לחלק בין שאר איסורים לעדות אשה דבשאר איסורים קיימ"ל דע"א נאמן מה"ת דילפינן מקרא דוספרה לה כמ"ש התוס' והקדמונים אבל בעדות אשה דמה"ת בעינן שני עדים כשרים אלא שחז"ל האמינהו לע"א אפילו אשה או קרוב והטעם בזה הוא דמלתא דעביד' לגלויי לא משקרי כדאית' ביבמות קט"ו ע"א א"כ הנ"מ באנשים כשרים דלא משקרי במילתא דעביד' לגלויי אבל פסולים מחמת עבירה גבייהו ליכא הך כללא דמלתא דעביד' לגלויי לא משקרי שהרי חזינן דלא חשו על נפשייהו לאיתרע הימנותא דידהו שהיו להם ע"י עבירה שעשו להיות נפסלים לכל עדות שבתורה וכמו כן יש לחוש דאינם חוששין להיות משקרים גם במלתא דעביד' לגלויי ובלא הך טעמא לא התירו לסמוך בעדות אשה כיון דמדאוריית' בעינן שני עדים כשרים ורק משום עיגונא הקילו בה רבנן רצו חז"ל עכ"פ לאמת הענין ביותר ע"י הך סברא דמלתא דעבידי לגלויי לא משקרי ואע"ג דבשאר איסורין אמרינן דכל אדם מהימן ולא חיישינן למשקר הכא בעדות אשה חיישינן יותר ובפסולי עדות לא אמרינן הך סברא דמלתא דעבידי לגלויי לא משקרי כיון דבלא זה לא מהמנינן לי' לשום עדות דבעינן כשרים משא"כ בשאר אדם אמרינן דלא משקר במלתא דעבידי לגלויי שיהיו נפסלים לעדות משא"כ בזה שכבר נפסל ודו"ק: ולפי"ז מסתברא לומר דתליא דבר זה בפלוגתא דאביי ורבא דלאביי דשאר פסולים דלאו דחמס פסול לכל עדות שבתורה יש לומר דגם בעדות אשה פסול דליכא למימר מלתא דעבידי לגלויי לא משקרי כיון דכבר נפסלים אבל לרבא דכשר בשאר עדות גם בעדות אשה כשר דלדידיה איכא הך סברא דמלתא דעבידי לגלויי לא משקרי ולא מרעי אינש הימנותא דידיה: ובזה נמי ניחא מה שהקשה הח"מ בס"ק ט' בסי' י"ז בעבירות ולמה יהי' מהימני בעדות אשה הא גזלן פסול מהא דמצינו בכמה דוכתי דסתם עבדים פרוצים לעדות אשה ולפי הנ"ל ניחא דשאני גזלן שהי' מעיקרא כשר ואיתרע נפשיה להיות פסול לעדות ע"י מעשיו לכן ליכא גביה הך כללא דמלתא דעבידי לגלויי לא משקרי משא"כ עבד דאין אנו יודעים שאיתרע חזקתו אלא אמרינן דסתם עבדים פרוצים בעבירות ע"כ שפיר איכא גביה הך כללא דמלתא דעבידי לגלויי לא משקר: ולפענ"ד נראה לכאורה שיש להביא ראי' ברורה לדעת הסוברים דפסולי עבירה פסולים ג"כ לעדות אשה מהא דאמרינן בסנהדרין שם אמר רבא ומודה ר"כ לענין עדות אשה שהוא פסול ומשמע דלר"ש פשיטא שהוא פסול אלא בא רבא לאשמועינן דבעדות אשה גם ר"נ מודה לר"ש ואי נימא דפסולים מחמת עבירה לדידן דקיימ"ל כאביי דפסול לכל עדות שבתורה מ"מ כשר בעדות אשה מנ"ל דסבר רב ששת דחשוד על עריות פסול לעדות אשה דלמא סבר דלכל היכא דבעינן עדות הוא פסול אבל בעדות אשה הוא כשר כמו דנאמן בשאר איסורים להתיר אלא מוכח דכל פסולים לשאר עדות פשיטא דפסול גם לעדות אשה: אבל לפי האמור יש ליישב עפ"י מה דאיתא ביבמות צ"ג ע"ב בעו מניה מרב ששת ע"א ביבמה מהו טעמא דע"א משום דמלתא דעבידי לגלויי לא משקר והכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דע"א משום דאיהי דייקא ומינסבא והכא כיון דזמנין דרחמא לי' לא דייקא ואמר להו ר"ש תניתוה כו' דמהימן עיי"ש ועיין בתוס' ד"ה ע"א שהקשו מאי קא מיבעו להו הא וודאי טעמא דע"א משום דדייקא כדמוכח לעיל ותירצו דהאיבעי' הוא איזו טעם הוא עיקר אי הטעם דמלתא דעבידי לגלויי לא משקר היא עיקר או דלמא עיקר טעמא דע"א הוא משום דדייקא עי"ש ולפי"ז מאי דפשיט רב ששת דמהימן ע"כ ס"ל דעיקר הטעם דמלתא דעבידי לגלויי לא משקר ולהכי שפיר יש לומר דרב ששת לשיטתי' דעיקר טעמא דע"א הוא משום דמלתא דעביד' לגלויי לא משקר פשיטא דכל שכבר נפסל לכל עדות וכבר מרעי' נפשי' חיישינן שמשקר אפילו במלתא דעבידי לגלויי ולא סמכינן אהך סברא דאשה דייקא ומינסבא אבל לרב נחמן הצריך רבא לאשמועינן דג"כ הוא מודה דפסול לערות אשה: והנה הדר"ג הביא בתשובה מ"ש הקצה"ח בסי' מ"ו ס"ק י"ז דמבואר בנ"י בסנהדרין דפסול נאמן להעיד בעדות אשה והנה"מ חולק ע"ז דהנ"י לא כוון רק בשאר איסורין ולא בעדות אשה וכן כתב המנחת חינוך מצוה ל"ז ושוב מביא בשם קהלת יעקב להגאון מליסא ז"ל שכתב שדעת הנ"י דפסול נאמן גם בעדות אשה וע"ז כתב הדר"ג שדברי הקהלת יעקב סותר למ"ש בעצמו בנה"מ והנני להעתיק כאן לשון הנ"י ותלמודא פסק כאביי דלא בעינן רשע דחמס לאביי לא הוי טעמא משום דעבירה קאעביד אלא טעמא דאביי משום דרשע הוא ורשע פסול לעדות דכתיב אל תשית ידך עם רשע אבל בעלמא בשאר איסורין דלא שייך עדות דאפילו עד אחד כשר בהם ואפילו אשה ליכא למיפסלי' עכ"ל והנה אין כאן שום רמז בנ"י להכשיר עד פסול לעדות אשה ויש לתמוה על הקצה"ח איך כתב דמבואר בנ"י מה דלא נאמר דבר זה שם כלל: ולחומר הנושא נראה לפענ"ד דסבר הקצה"ח דהא דקאמר הנ"י ואפילו אשה קאי אתיבת בהם ואפילו באשה והוה פירושו בין באיסורין ובין באשה היינו בעדות אשה. אבל מלבד דפשטת לשון הנ"י נראה דכונתו אפילו אשה מהמנית להעיד באיסורין עוד נראה לי שיש להוכיח בבירור ממ"ש הנ"י בעצמו ביבמות בפרק ב' שדעתו דכל הפסולין לעדות פסולין לעדות אשה שכתב וז"ל ולא אמרינן רשע הוא כיון שאמר הרגתיו ואפילו לרבא דאמר רשע דחמס בעינן שהוא מודה דהא קריא רחמנא לרוצח