מצפה אריה תנינא חלק ב רמד

והנה כבר כתבתי לכ"ת לשאול אם יש איזה בירור שהאשה זינתה והשיב כ"ת ע"ז כי תמה תמה יקרא עלי הא קרוב לודאי שהילד אינו מהבעל כיון שהיה בפירוד כשתי שנים וגם מקודם הי' ביניהם קטטות ומריבות ומה צריך א"כ עוד בירור יסלח לי כ"ת איך עלה על לבו לחשוב כן ואנכי לא מצאתי אף שמץ מנהו שיהא כדאי לחשוד את האשה שהיא זינתה תחת בעלה ואחרי כי לא ראיתי שיזכור כ"ת שהבעל טען שהילד איננו ממנו ושלא בא אליה כל אותו הזמן ומה שהי' רינון בכל העיר כשנולד הילד שהוא אינו ממנו לפענ"ד אין להשגיח כלל כי הרינון נעשה בשביל שלא דרו יחד אבל מצד הדין פשיטא דאמרינן דהבעל בא עליה בצינעה אחרי שדרו שניהם בעיר אחת ויותר מזה כתב הפנ"י גיטין י"ח ד"ה בא"ד דאפילו כשהיה בעלה במדינת הים מהימן לומר שבא אליה בצינעה ע"ש וכ"ש כששניהם בעיר אחת אמרינן שבא אליה בצינעה וכי כל כך ניקל לשווי' בת אברהם אבינו לזונה ובפרט כי לא נזכר בשני מכתביו שראו בה מעולם דברים מכוערים ומה שברחה לאמעריקא מחמת הבושה אין ראיה דאפילו אם היא בעצמה יודעת שהרינון הוא עלילת שקר עכ"ז אחרי שמרננין עליה היתה בושה וברחה ומה תעשה כשהיא מהצועקין ואינן נענין מעתה אין לדון כלל שיזכה לה גט ע"י אחר אפילו להמתירים שהביא הרמ"א אה"ע סי' קי"ח זהו דוקא באשה הנאסרת על בעלה אבל מי אסר להאשה הזאת על בעלה אפילו במי שאומר שראה שזינתה אשתו דמבואר בסי' קט"ו דחייב להוציאה אטו נימא דיכול לזכות לה גט ע"י אחר וכי על פיו אנו חיין: עוד הביא המהרי"ק בשורש ק"ז בשם רבינו שמעון מינבילא דבזה"ז דאיכא חרם דרגמ"ה גם באוסר אשתו עליו אינו מהימן דאם אתה מאמינו מה הועיל ר"ג מ"ה בתקנתו כל אחד יאמר כן כדי לגרשה בעל כרחו ומשו"ה תקנו שלא להאמינו כמו שאין להאמין להאשה שאומרת טמאה אכי לך למשנה אחרונ' ע"ש וע' בשו"ת רע"א סי' פ"ח וצ"ט שפלפל קצת בדבריו ולפענ"ד יש לעורר עליו מהא דאיתא בסוף גיטין דף צ' במתניתין בית שמאי אומרים דלא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר ואיתא בגמרא דב"ש סבירא להו ג"ש דבר דבר וממון דדוקא ע"י עדים ברורים. והנה פשיט' דלאו דוקא עידי זנות אלא אפילו עידי קינוי וסתיר' דג"כ נאסר' עליו וכן איתא בהדיא בספר פ"י וז"ב והנה הפ"י נתקשה דל"ל קרא דפשיטא דאין לאסור אשה ע"י ע"א כמו שאר איסורים באיתחזק היתרא כדאיתא ביבמות פ"ח ע"ש אבל לפע"ד י"ל בפשיטות דקרא אתי שלא נימא דהבעל נאמן ע"פ עצמו לומר שראה שזינת' והנה הפ"י כתב דב"ש דסביר' להו דלא יגרש אלא בערות דבר זהו דוקא בעל כרחה אבל מדעתה גם ב"ש מודי דמצי לגרש בלי ערות דבר. לפי דבריו ס"ל לב"ש כמו לדידן אחר גזירת רגמ"ה ואם נימא כדעת ר"ש מינבילא וכן דעת רבינו יוסף במרדכי פרק האומר בקדושין דכיון שאינו יכול לגרשה בע"כ לא מהימן לומר שראה שזינתה אשתו למה להו לב"ש הך ג"ש דדבר דבר הא לדידן דלית לן שום לימוד ג"כ מצד הסברא אמרינן דבזה"ז שאינו יכול לגרש בע"כ לא מהימן וה"ה לב"ש מדאורייתא ולמה בעינן ג"ש אלא מוכח דב"ש ס"ל דלא יגרש אפילו מדעתה אלא בערות דבר ומשו"ה שפיר בעינן ג"ש ודלא כפ"י: והנה יש לומר דדוקא בזה"ז לאחר גזירת רגמ"ה דאסור לישא שתי נשים אמרינן דאין הבעל מהימן לאוסרה משום דאמרי' עיניו נתן באחרת כמו בטמאה אני לך דאמרינן עיניה נתנה באחר אבל לב"ש דאע"ג דאינו יכול לגרשה בע"כ מ"מ הא מותר לישא שתי נשים א"כ לא שייך עיניו נתן באחרת דהא יכול לישא אותה האחרת ולפי"ז יצמח לנו לפי מה שפסק המחבר באה"ע סי' א' דחרם של שתי נשים לא גזר רגמ"ה אלא עד סוף אלף החמישי אבל גזירה שלא לגרש בע"כ לכו"ע לא קבוע לה זמן שוב חזרה ההלכה למקומה דמהימן הבעל לומר שראה שזינתה אשתו: אמנם מדהביא המהרי"ק את דברי הר"ש לענין דינא בזה"ז והמהרי"ק היה באלף הששי ש"מ דלא נחית לחילוק זה ואין לומר דהמהרי"ק היה סובר כמו שמביא הרמ"א שם בהגה"ה דמ"מ נתפשט האיסור גם אח"כ דא"כ לא היה המחבר סותם דבריו והיה כותב דממהרי"ק מוכח דגם אחר עבור אלף החמישי ג"כ אסור לישא שתי נשים אלא עכצ"ל דעכ"פ דמצד איסור לגרש בע"כ לבדו סובר הר"ש מינבילא דשוב אין הבעל מהימן לומר שאשתו זינתה דזה חשוב כמו שרוצה לגרשה בע"כ דוגמא לזה איתא בב"מ ק"א ע"ב האי לנקטי' בכובסי' דלשבקי' לגלימא ע"ש ברש"י: עוד יש לעורר בהא דאיתא בריש פרק האיש מקדש דף מ"א שליחות מנ"ל אמר קרא ושלחה מלמד שהוא עושה שליח כו' אשכחן גירושין קדושין מנ"ל ומשני אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה ע"ש ומזה יש לעורר לפמ"ש הנו"ב דבשליחות בע"כ בזה"ז לאחר חרם דרגמ"ה הגט בטל דאין שליח לדבר עבירה וכן הביא בשם התוס' ב"מ דף י' ע"ב ד"ה דאמר לתירוץ הב' ע"ש א"כ מנין לב"ש דאפשר לקדש ע"י שליח דלדידהו איך אפשר למילף קידושין מגירושין הא בגט גופא אי אפשר לגרש אלא א"כ מצא בה ערות דבר ובכה"ג שפיר מצי משוי שליח אבל בלא ערות דבר אע"ג דאם עבר וגירש הבעל בעצמו בדיעבד מתגרשת כמו דמסיק התם הש"ס מ"מ ע"י שליח לא מהני אף בדיעבד לדעת הנו"ב דהא אין שליח לדבר עבירה אבל בקדושין אימת אתה רוצה לומר דמהני ע"י שליח הא על כרחך רק כשהאשה מותרת לו דבגוונא שהיא ערוה אפילו רק חייבי לאוין וקדושין תופסין מ"מ לא מהני ע"י שליח מטעם אין שליח לדבר עבירה אלא ע"כ באשה שהיא כשרה לו ובכה"ג גם בגירושין לא מהני ע"י שליח ואיך מקשינן הוי' ליציאה מה דלא דמיא להדדי כלל דבגירושין שנעשית ערוה הלא איכא מצוה לגרשה משו"ה הקל הכתוב דיכול לגרשה ע"י שליח אבל לא בקדושין ואפילו אם נימא דגם בקדושין איכא מצוה משום מצות פו"ר מ"מ יש להקשות תינח אם לא קיים מצות פו"ר דאיכא מצוה אבל כשכבר קיים מצות פו"ר כגון שיש לו אשה ובנים הא לא הוה דבר מצוה כמ"ש התוס' בביצה ל"ו ד"ה והא מצוה מנ"ל לב"ש דאפשר לקדש ע"י שליח דלמא שאני גירושין דמצוה לגרשה אבל לפמ"ש הפ"י בחידושיו שם בסוגיא דגיטין דהא דסברי ב"ש דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר זהו דוקא במגרש בע"כ אבל מדעתה גם לב"ש מותר לגרשה בלא ערות דבר שפיר ניחא אבל גם הפ"י לא כתב רק דש"ס בבלי סבירא להו הכי אבל בירושלמי מפורש בהדיא דגם מדעתה ס"ל לב"ש הכי מדמקש' דל"ל קרא מחזיר גרושתו תיפוק לי' דהוה סוטתו הובא בתוס' שם אולם עיינתי בירושלמי ושם לא יליף קדושין מגירושין: אולם יש להשיב דהא שמאי הזקן סבר בקידושין דף מ"ג לחד שינויא דיש שליח לדבר עבירה ומסתמא גם ב"ש ס"ל כרבם שמאי הזקן א"כ גם בדיעבד אם לא מצא בה דבר ערוה וגירש ע"י שליח צריכ' להיות מגורשת כאלו גירש בעצמו אבל מ"מ לאידך שינויא דסבר שמאי הזקן גם בדיני אדם אמרינן דאין שליח לדבר עבירה יש לעורר כנ"ל ודו"ק: והנה זה כבר הקשה לי חכם אחד לב"ש דסבירא להו בגיעין דף צ' ע"א דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר איך יפרנסו מקרא מלא בפרשת אמור ובת כהן כי תהיה אלמנ' וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כו' הא לב"ש היא זונה ואסורה לתרומה ואיך אפשר שתהא שבה אל בית אביה לאכול