מצפה אריה תנינא חלק ב רמב

הנאה לא חשוב נתינ' אעפ"י שאפשר לבוא לידי הנאה אולם באמת דברי התוס' רי"ד תמוהין מסוגיא דבכורות דף י' ע"ב דאמרינן התם אי ר' יהודא תקדוש בהך דביני וביני ומסיק לעולם ר"י ושאין שוה אלא שקל ע"ש הרי בהדיא דלא כדבריו. אך מ"מ אין מזה סתירה לדברינו הנ"ל דאין לדמות פטר חמור לשאר איסורי הנאה כמו שאיתא התם שם דף י"א ע"א הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי לבעלים או דלמא פדיונו לפודה ופשיט לה מברייתא דהגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים ואעפ"י שאין לו עכשיו יש לו לאמר מכאן ע"ש ועיין ברש"י בד"ה או דלמא דמוכח דשאני פטר חמור משאר איסורי הנאה דזכתה לו התורה היתר הנאה לענין פדיה כמו היתר הנאה בתרומה טמאה בשעת הסקה: ולכאורה מה שנסתפק הרב המגיה באתרוג שיש בו ש"פ למצוה וקידש בו את האשה אם היא מקודשת יש ג"כ הוכחה דלא בעינן שיהי' ש"פ לענין קיום המצוה ולברכה דאי נימא דאי אפשר לצאת באתרוג אם לא שיהי' ש"פ לבד המצוה אין מקום לספק זה כלל דממ"נ אי אין האתרוג ש"פ זולת המצוה אין לצאת בו כלל אך באמת אין ראי' כלל דהרב המגיה מסתפק למ"ד לפי שאין בו היתר אכיל' ולא בעינן כלל שיהא באתרוג דין ממון אבל למ"ד דבעינן באתרוג דין ממון אפשר להיות דלא משכחת כלל הספק שלו והבן: והנה בספר כפות תמרים שם כתב וז"ל דה"ה דהו"מ לשנויי התם בשאר ימות השנה דהאתרוג הוא לאכילה והכא מיירי בסוכות דבעי לי' לברכה ודמיו יקרים עכ"ל ולפעד"נ דיש לומר עפ"י מה שכתב בשו"ת מהר"ם מינץ סי' קי"ג להסתפק במי שגזל אתרוג מחבירו בי"ט אם צריך לשלם שיווי האתרוג או מצי לפוטרו באתרוג פשוט אע"פ שאתרוג שגזל הי' מובחר והי' שי' הרבה ומטי לה מש"ס ב"ק דף ע"ח בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו מי פטר גנב נפשיה בכבש לרבנן כו' ועי' בשו"ת ח"צ סי' ק"כ ובמ"ל ה' לולב פ"ח ובשאר אחרונים וחזינן לדעתם שיש לומר דמה ששוה זה האתרוג מחמת שהוא מובחר לברכה לא מיחשב בזה שיווי האתרוג כי זה השיווי אינו בגוף האתרוג רק נחשב כמו גורם לממון כמו שטרות אע"פ שנותן בעדם ממון מ"מ אמרינן דאין גופן ממון ועוד אפילו אם נימא דצריך לשלם דמי אתרוג מובחר דחשוב שיווי בגוף אתרוג מ"מ באתרוג של שביעית דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ובתוס' שם ד"ה וליתיב כתבו דאסור לקנות פירות שביעית בזול ולמכור ביוקר ע"ש א"כ אין לו שיווי לאתרוג בשביעית לענין שתופס את דמיו אלא מה ששוה לאכילה אבל לא מה ששוה למצוה דמסתברא דאינו תופס את דמיו ומה שכתבו בתוס' דהכא כשר והדר לברכה ודמיו יקרים לא הוה פירושו מה ששוה למצוה אלא כונתם דאתרוג הדר שכשר לברכה שוה יותר גם לו מאתרוג שהוא פסול לברכה מחמת שאינו הדר ודבר זה יש ללמוד מהא דאיתא בגמרא לעיל דף ל"ה ושל תרומה טהורה לא יטול פליגי בה ר' אמי ור' אסי חד אמר מפני שמכשירה וחד אמר מפני שמפסידה וכתב רש"י קליפתה החיצונה וכן איתא בגמרא בהדי' מאי בינייהו כגון שקרא עליה שם חוץ מקליפתה חיצונה ע"ש מבואר בהדי' דכל שקליפתה חיצונה הדר שוה יותר גם לאכיל' אע"פ שאין לוקח אותו למצוה דהא אמרינן תרומ' טהור' לא יטול א"כ בין כך ובין כך לא חזי למצוה ומשו"ה שפיר ניחא דברי התוס' שלא חילקו בין ימי סוכות ובין שאר ימות השנה דבזה אין חילוק כלל דגם בשאר ימות השנה שוה יותר אתרוג הדר מאתרוג פסול ודו"ק: והנה נתתי עיני בספר פ"י שם שעמד על זה איך תופס בשביעית מה ששוה למצוה כיון דכתיב לאכלה ולא לסחורה והו"ל למימר דאינו תופס אלא מה ששוה לאכיל' ולא לסחורה עיי"ש משמע דאי לאו הטעם לאכלה ולא לסחורה שפיר ניחא דמה ששוה למצוה חשוב שיווי ועוד נ"ל להוכיח דבר זה מפרה אדומה שקונים בהרבה דמים כדאית' בקידושין דף ל"א ע"ב ואיך מחללין את ההקדש לר' יוחנן דס"ל בב"מ דף נ"ז ע"א דאין מחללין את ההקדש בפחות משווי' אלא ע"כ צ"ל דזה חשוב שווי' מה ששוה למצוה לכן שפיר מחללין מעות הקדש וקונים בהם פרה אדומה: סימן ג הנה ראיתי בספר שב שמעתתא מהגאון בעל קצה"ח ז"ל שמעתתא א' פרק ז' שחידש לומר דהא דקי"ל דספק טומא' ברה"י טמא דילפינן מסוטה והוכיחו בתוס' חולין דף י' ובריש נדה דברה"י ספיקו טמא אפילו היכא דאיכא חזקת טהרה ובר"ה ספיקו טהור אפילו היכי דליכא חזקת טהרה והקשו בתוס' ממ"נ אי חשבינן סוטה דיש לה חזקת טהרה איך ילפינן לטהר בר"ה היכי דליכא חזקת טהרה ואי אמרינן דסוטה איתרע חזקתה ע"י קינוי וסתירה איך מטמאינן ברה"י היכי דאיכא חזקת טהרה הא י"ל שאני סוטה דאיתרע חזקתה וע"ז כתב הוא ז"ל ליישב וחידש לומר דעיקר טהרה ברה"ר דילפינן מסוטה אפילו היכא דליכא חזקת טהרה מבועל הוא דיליף לה דגבי בועל אין לה חזקת היתר ורק לגבי בעלה יש לה חזקת היתר והתורה אמרה ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל להכי ברה"י דטמא אפילו בדאיכא חזקת טהרה ילפינן מטומא' דבעל וברה"ר דטהור אפילו אי ליכא חזקת טהרה ילפינן מטומא' דבועל ע"ש ואנא אמינא אף דדבר חכמה דיבר הגאון ז"ל והדברים ראויין למי שאמרן מ"מ אית לי' פירכא חדא דיש לומר דענין זה תליא במחלוקת הקדמונים ז"ל שהביא בשטמ"ק כתובות דף ט' בסוגייא דפתח פתוח בהא דפריך הש"ס התם ועוד מי אסרוה שהביא בשם הריטב"א וז"ל ועוד מי אסרוה על דוד ואלו היתה אסורה לאוריה בעלה היתה אסורה על דוד דכל שאסורה לבעלה אסורה לבועל אלא ודאי לא נאסרה לאוריה דכיון דלאוריה לא ידיעא מלתא אע"ג דידיעא לדוד דאלו ידע אוריה הוה מיתסרא עליה מ"מ איסורו של בועל באיסורו של בעל תליא וכל שלא נאסרה לבעל מאיזה טעם שיהיה לא נאסרה לבועל כו' אמנם בסוף חידושיו בעמוד א' הביא בשם מפרשים מפני מה לא אסרוה על דוד והלא ידע שבא עליה ואע"פ שלא היתה אסורה לאוריה כיון דליכא עדים אסורה מיהא לבועל שאין איסור הבועל תלוי באיסור הבעל ע"ש מעתה לפי דעת הריטב"א חידושו של הגאון בעל ש"ש נפל בבירא דכיון דעכ"פ לגבי בעל הוא מותרת ברה"ר משום חזקת טהרה ממילא ליכא איסורא להבועל ותו לית לן למילף ספק טומא' ברה"ר מבועל אלא רק לדעת הסוברים דאיסורא של הבועל אינו תלוי בבעל וכן נראה דעת התוס' שם ד"ה מפני ע"ש: והנה ראיתי להר"ן ז"ל בסוף פרק האשה ניקנית גבי הא דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני וכו' וכך נאמרה ספקה מותר ודאה אסור שכתב ויש שלמדו מכאן דמאי דאמרינן ספיקא דאוריית' לחומרא דבר תורה היא ולא מדברי סופרים דהא אמרינן הכא שהוצרכ' הלכה להתיר ספיקא ואי מהא לא איריא דהכא איצטריך למישרי כל שנולד בו שום ספק בעולם כו' ואפילו קרוב לודאי ואפילו לספוקי להדדי נמי שרי ואלו בשאר איסורין ודאי עובר משום לפני עור עכ"ל מבואר בדבריו דהיכי שהתירה התורה בפירוש את הספק יותר מותר משאר ספק היכא דאמרינן ספיקא להקל ולפ"ז