מצפה אריה תנינא חלק ב רמא

רק שתי פרוטות לא אפשר כלל שיהא אתרוג תרומה טמאה דלא חזיא אלא להסקה שוה פרוטה: והנה עלה על דעתי לומר דלא בעינן כלל באתרוג שיהא ש"פ דלשון הש"ס הוא באתרוג של ערלה דפסול משום שאין בו דין ממון וי"ל דהטעם הוא דאיסורי הנאה אין בהם דין ממון כלל אבל אם מותר בהנאה אעפ"י שאינו ש"פ עכ"פ חשוב יש בו דין ממון דהא אסור לגזול אפילו פחות מש"פ כמו שמבואר ברמב"ם ז"ל פ"א מהל' גזילה ובחו"מ סי' ש"ס אך לא ניתן להשבון מחמת דבישראל אמרינן במחילה מחל לה כדאית' בסנהדרין נ"ט ע"א ואמנם ברש"י איתא לפרש לפי שאין בה דין ממון בזה הלשון שאינו ש"פ דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא עיי"ש משמע קצת מלשונו דבעינן שיהא ש"פ אבל אינו מוכרח דעיקר הטעם הוא דא"ה הוא ועכ"פ כראה לפענ"ד דאפילו אי נימא דבעינן שיהא ש"פ סגי עכ"פ שיהיו הד' מינים שבלולב כולם יחד ש"פ אבל לא בעינן שיהא כל מין ומין בעצמו ש"פ דהא על כולם כתוב ולקחתם לכם א"כ אם יש בכולם ש"פ שפיר מיקרי לכם תדע דכן הוא דאל"כ קשה האיך אנו יוצאין בנטילת ערבה שהוא בזמן הזה בזול הרבה ובוודאי אין בערבה ש"פ לולא המצוה אבל אי נימא דסגי שיהא בכל הד' מינין יחד שוה פרוטה שפיר ניחא: אבל אכתי אני נבוך דהאיך אנו יוצאין באכילת כזית מצה בפסח דהא קיימ"ל דבעינן שיהא שלו דגמרינן לחם לחם מחלה וכזית מצה בוודאי אינו ש"פ ולא מצינו בשום פוסק שיאמר דצריך לאכול כל כך מצה כדי שיהי' באכילתו ש"פ. ועוד יש להוכיח דלא בעינן באכילת מצה ש"פ ממה שהביאו התוס' בקידושין ל"ח ע"א ד"ה אקריב עומר בירושלמי הקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש וכתבו בתוס' אי נמי יש לומר גזירה כזית ראשון אטו כזית שני ואי נימא דבעינן ש"פ עדיפא הוה להו למימר דלמא יאכל כזית ולא יהא בו ש"פ והלאו עבר והעשה אינו מקיים אלא מוכח דסגי בכזית ולא בעינן ש"פ ומצאתי בספר למודי ה' ובמנ"ח מצוה סוכה ובספר בית יצחק ח"א סי' קכ"ה ס"ק ב' שהעירו בזה וכן העירו איך יוצאין כל ישראל בפסח אחד הא אין לכל אחד ש"פ וי"ל דבמידי דאכילה לא בעינן ש"פ והא דכתב רש"י ז"ל דלאו לכם הוא כיון שאין בו ש"פ היינו במידי דלא חזיא לאכילה ומפסח בלא"ה לא קשה דיש לומר מטעם הואיל וממשכי הני חזי להני כמו דאמרינן הך סברא בפסחים ע"ח ע"ב למ"ד דאכילת כזית מעכבא עיי"ש: שוב ראיתי בתוס' רי"ד מהדו"ת סוכה מ"א העיר בזה דפחות מש"פ חשוב לכם מדיוצאין בהדס וערבה שאין בהם ש"פ אח"כ ראיתי ברש"י ז"ל סוכה כ"ו ע"ב ד"ה כל האזרח שכתב דמשמע סוכה אחת לכל ישראל ואי אפשר שיהא לכולן דלא מטי ש"פ לכל חד אלא ע"י שאלה עיי"ש הרי מבואר דכל היכא דבעינן לכם צריך להיות ש"פ: הי' קשה לי לפי מ"ש התוס' בקידושין שהבאתי למעלה שהקשו אמתניתין דהמקדש בערלה אינה מקודשת והא חזיא להנות שלא כדרך הנאתן ותירצו דמיירי דליכא ש"פ אלא כדרך הנאתן אי נמי יש לומר כיון דהאשה סברה שתוכל להנות כדרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מקח טעות ע"ש ולשני התירוצים יש לעורר אמאי אינו יוצא באתרוג של ערלה למ"ד לפי שאין בו דין ממון להס"ד דהיתר אכילה לא בעי הא חזיא ליהנות שלא כדרך הנאתן ויש בו דין ממון וראיתי בפ"י שהרגיש בזה וכתב דשלא כדרך הנאתו אינו ש"פ אבל כבר כתבתי למעלה להוכיח דלא בעינן שיהי' באתרוג ש"פ דהא אתרוג של תרומה טמאה אינו שוה פרוטה להסקה ומ"מ פריך הש"ס מזה למ"ד שאין בו דין ממון: והנה הריטב"א בסוף פרק האיש מקדש כתב וז"ל ומורי נ"י תירץ אפילו אי יש באפרן ש"פ כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת דכי שריף להו לבערינהו לאו דידיה הוא וכל הקודם זכה באפרן ע"ש ועיין בספר אבני מלואים הלכות קידושין סי' כ"ח ולפי"ז שפיר ניחא הא דאתרוג של ערלה לא חשוב דין ממון אבל להתוס' קשה ולפי מה שהעליתי למעלה דשקליא וטריא של התוס' הוא רק למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אבל למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ליכא התחלה קושייתם שפיר יש לומר דסוגיא דסוכה אזלא למ"ד לאו כממון דמי ולמ"ד דהגול"מ כממון דמי יסבור הטעם דאתרוג של ערלה פסול דבעינן שיהא בו היתר אכילה כדמסיק הש"ס או מטעם דאמרינן כתותי מיכתת שיעור' כמ"ש התוס' שם: אבל אי קשיא הא קשיא לי דמשמע מהתוס' דאי לא הוה בעינן בקידושין שיהא בו ש"פ ובלי הטעם דאשה לא סמכא דעתה היתה מקודשת למקדש באיסורי הנאה (ועיין שם בספר המקנה) הא התוס' בפסחים דף ל"ג ע"א ד"ה תתן לו ולא לאורו כתבו אומר ר"י דלא איצטרך למידרש אלא לר' יוסי הגלילי דאית ליה חמץ מותר בהנאה דלהנך תנאי דאסרי חמץ בהנא' נפקא לן מונתן לכהן את הקודש כו' או מתתן לחודא שאין ליתן אלא מידי דשרי בהנא' לכל הפחות דשייכא בי' נתינה כו' עיי"ש מבואר בהדיא שיטת ר"י דבדבר האסור בהנא' לא שייך בי' נתינה אצל תרומ' והא בתרומ' לא בעינן שיהא שוה פרוט' בהנתינ' לכהן דהא קיימ"ל דחטה אחת פוטרת את הכרי וכן פליגי רבנן לעיל ל"ב ע"ב על אבא שאול דאמר דזר האוכל תרומ' אינו חייב קרן וחומש עד שיהא בו ש"פ אלא סברי דלא בעינן ש"פ ומ"מ איסורי הנא' ודאי לא הוה בכלל נתינ' וגם אעפ"י שחזיא להנות שלא כדרך הנאתו וכן קשה לי בב"מ דף מ"ז גבי חליפין דקונין בכלי שאינו ש"פ ומ"מ אמרינן התם בו למעוטי איסורי הנא' ובחליפין בעינן נתינ' משמע דאיסורי הנא' לא הוו בכלל נתינ' ולפי"ז בקידושין דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון דקונה בכסף דכתיב התם ונתן הכסף וקם לו כדאיתא ריש קידושין נמי בעינן נתינה מעליותא ואיסורי הנאה לא הוה נתינת: ובישוב דבר זה נראה לפענ"ד דלפי מה דפריך הש"ס אמימרא דר"כ בר יצחק דאמר תתן לו ולא לאורו מברייתא דאין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומ' ואמאי לימא לו ולא לאורו ומשני לא קשיא התם היתה לו שעת הכושר הכא לא היתה לו שעת הכושר עיי"ש ויש לומר חילוק זה גם לרבנן באיסורי הנאה דהיכא דלא היתה לו שעת הכושר כמו תרומת חמץ דאחמיץ במחובר דמיירי התם הש"ס לא חשוב נתינ' אבל איסורי הנאה שהית' להם שעת הכושר שפיר חשוב נתינ' דכיון דמצינו חילוק זה בש"ס לגבי מיעוטא דתתן לו ולא לאורו כן יש לומר ג"כ החילוק לרבנן בכל איסורי הנאה ולפי"ז צריך לומר דקושית התוס' בקידושין הנ"ל לא קאי אערלה דהא ערלה לא היתה לו שעת הכושר אלא אהא דקתני במתניתין שור הנסקל ובב"ח דאילו היתה להם שעת הכושר (והא דקא חשיב בבכורות דף ט' ע"ב שור הנסקל בין אלו שלא הי' להם שעת הכושר היינו רק לאכילה לענין טומאת אוכלין אבל פשיטא דלגבי איסור הנאה הי' לו שעת הכושר): והנה ראיתי בתוס' רי"ד בקידושין שם שכתב במתניתין ובפטר חמור פי' אעפ"י שהאשה יכולה לפדותו בשה ולהיות מותרת כו' אפילו הכי כל זמן שלא פדאוהו הוי איסורי הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום וה"ה בהקדש דאמר רב יהודה במזיד לא קידש כו' אעפ"י שהאשה יכולה לחללה על ש"פ כו' עיי"ש הרי נראה דעתו נמי דאיסורי