מצפה אריה תנינא חלק ב רמ

ולפענ"ד הדבר פשוט דבכל הדברים שמותרים בהנא' פשיטא אע"ג דהוי מידי דלא חזיא האידנא וחזיא לאחר זמן חשיב ממון ממש ושאני חמץ בפסח דהוי איסור הנאה. ואפילו אי יהבי' דמי בעד איסורי הנאה לא חשיב דמי החפץ דאיסורי הנאה אין להם שיווי בעצם כלל ואעפ"י שיש להם שיווי אחר הפסח מ"מ בפסח גופא לא שוויא מידי דאינו בדין שיווי כלל להכי חשיב רק גורם לממון ותו לא. וכן נ"ל דמה שהקשו בתוס' שם ד"ה אין פודין תימא לר"י דאף דאין פודין מ"מ למעול דאחר שנשרף ונעש' אפר אפשר לפדותו ומותר בהנא'. קושייתם סובב והולך רק למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי דלמ"ד לאו כממון דמי באמת לא קשה כלל דאעפ"י שמותר בהנא' לאחר שנשרף מ"מ קודם לזה בודאי לא חשיב ממון משום דהוי איסורי הנאה. וכן דקדקו התוס' בתירוצם דכמו שהוא עכשיו לא שוויא מידי לא שייך ביה מעילה כו' ואפילו למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ומעל לא דמי דהתם חזיא לאחר הפסח כמו שהוא בעין ע"כ עיי"ש. וכן מה שהקשו תו התם ובקידושין נ"ז ע"ב ד"ה המקדש בערלה אמאי אינה מקודשת כשמקדש באיסורי הנאה הא חזיא להיות שלא כדרך הנאתו עיי"ש ג"כ קושייתם רק למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אבל למ"ד לאו כממון דמי לא קשה כלל דאיסורי הנא' לא חשיב ממון אפילו אי יהבי דמי בעד איסורי הנאה ג"כ לא חשוב ממון כלל וכלל כן נרא' לפענ"ד ברור: ובזה נמי ניחא מה שעמדתי בעת לימודי בהא דפריך הש"ס בסוכה למ"ד לפי שאין בו דין ממון מתרומ' טמאה הא מסיקה תחת תבשילו הא קיימ"ל דאין שורפין תרומ' טמא' ביו"ט א"כ ביו"ט אי אפשר להסיק תחת תבשילו וכל שאר הנאות אסור וא"כ ביו"ט אין בתרומ' טמאה שום היתר הנאה כלל והו"ל רק דבר הגורם לממון ולא דין ממון ממש כמו חמץ במועד דאע"ג דשרי לאחר הפסח חשוב רק גורם לממון ודוחק לומר דפריך רק למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי. ולפי האמור ניחא דכיון דמצד איסורי הנאה מותר ליהנות ע"י הסקה אע"ג דאסור משום איסור יו"ט זה לא איכפת לן כיון דעכ"פ התור' אמרה שלך תהא להסיק' תחת תבשילך והנאת הסקה חשוב שיווי בגוף התרומ' טמאה שפיר חשוב כממון ממש ואין חילוק בין יו"ט לחול כיון דמותר לאחר יו"ט תדע דאל"כ נימא כל דבר מוקצה שאסור להשתמש בשבת ויו"ט יהא חשוב דבר הגורם לממון ולא ממון. והא ודאי ליתא אלא ע"כ כדכתיבנא דדוקא באיסורי הנאה אמרינן האי סברא אבל בהיתר הנאה לא שייך לומר כן. ולפי"ז מוכח דמוקצ' שרי בהנא' וכמ"ש המג"א בסי' תק"ז ס"ק ג' בשם התוס' דפסחים ודלא כמ"ש בסי' תק"א ס"ק י"ב: והנה לכאור' לפי האמור מיושב נמי שפיר מה שהקשו בתוס' ד"ה רב אשי שכתבו וקשה לר"י היכא גרסינן אי גרסינן דלכולא עלמא פודין א"כ לרבנן אמאי לא מעל כו' ואי גרסינן אין פודין אפילו לריה"ג אמאי מעל עיי"ש. ולפי הנ"ל שפיר ניחא דבשלמא לרבנן דס"ל חמץ אסור בהנא' לא מעל משום דהשתא הוה איסורי הנאה ואע"ג דלאחר הפסח שרי לפדות ולהיות חשיב דבר הגורם לממון ואנן קיימינן השתא דלאו כממון דמי אבל לריה"ג דחמץ מותר בהנא' שפיר מעל ואע"ג דעכשיו אינו יכול לפדות דאין פודין וכו' מ"מ כל כי האי גוונא שהוא מותר בהנא' וחזיא לאחר זמן חשוב ממון ממש וכמו שבארתי. אמנם יש קצת לפקפק ולומר הא השתא קודם הפדיון איסורא דהקדש רכיבה עלה ואסור בהנאה מצד הקדש אלא דמעל משום שיש לו פדיון א"כ בחמץ בפסח שאינו יכול לפדות או משום שאין פודין להאכיל לכלבים או משום כשיפדה יהי' עובר בב"י ובב"י ס"ס חשיבי השתא איסורי הנאה ומה שיכול לפדות אחר הפסח חשוב רק דבר הגורם לממון אבל כד דייקת בה ליתא להך מילתא דהאיך נימא דלא מעל משום דלא חשוב ממון גמור רק דבר הגורם לממון דאי לא מעל נפקע איסור הקדש מדאוריית' ותו חשוב ממון ממש כיון דחזיא לאחר הפסח וזה תליא בזה וממילא צריך למעול מהאי טעמא דכל כי האי גוונא אזלינן לחומרא כמ"ש התוס' בב"מ דף ל' ע"א ד"ה אף שכ' ואם עלה עליה זכר אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא לי' להפסיד שדמיה יקרים בשביל דבר מועט וי"ל דאם הי' כשירה הוה ניחא לי' ולכך אין להכשיר ע"ש: עוד מיושב בזה קושיית הישוי"ע אה"ע סי' קכ"ד בגיטין דף כ' ע"א כתבו על איסור הנאה כשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית ודחי דלמא שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי והקשה הוא ז"ל הא איסורי הנאה נמי חזיא להנות שלא כדרך הנאתו והכא לא שייך תירוצ' של התוס' דאשה לא סמכה דעתה דהא אשה בעל כרחה מתגרשת אלא מוכח כתירוצם השני של התוס' דבשלא כדרך הנאתו ליכא ש"פ וא"כ נמי חזי לאיצטרופי ולפי הנ"ל יש לומר דהכא קאי אליבא דרב אשי ואיהו לשיטתיה דסבר בפסחים דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ולדידיה פשיטא דלא מהני מה שיכול להנות שלא כדרך הנאתו: ודע דלפי ע"ד נראה לפרש הא דקאמר הש"ס דחזי לאיצטרופי היינו שנותן הבעל להאשה יחד עם הגט עוד עלים אחרים ומצטרף הגט על ידם למיחשב נתינה דקא יהיב לה ש"פ ובכללם יחד חשוב נתינה אבל לא מסתברא לי לפרש דמשום שיכול להצטרף חשוב השתא נתינה ע"י הגט בלבד דהיכן מצינו דבר כזה שיהיה חשוב נתינה משום שבידו ליתן לה ש"פ הא מ"מ השתא לא יהיב לה מידי אבל לפי האמור הוה פירושו דמיירי באמת שנתן לה הגט הנכתב על עלה של זית עם שאר דברים ומחמת ההצטרפות חשוב נתינה: והנה ראיתי בספר בית אפרים חלק או"ח סי' א' שמביא ראי' דדבק לא הוה חיבור לגבי תפילין מהגמרא דגיטין הנ"ל דהא משכחת לה שדיבק הרבה עלין של זית ביחד שיהי' ש"פ אלא ש"מ דדבק לא הוה חיבור ובעיני המה דברי תימא דמה שייך זה לדבק א הוה חיבור אפילו לא הוה חיבור מ"מ פשיטא דחשיב נתינה: ובלמדי סוגיא דסוכה הנ"ל הקשיתי לשאול אהא דפריך תרומה טמאה חזיא להסקה האיך משכחת לה כלל שיהי' ש"פ להסקה הא התוס' שם בסוכה ל"ט ע"א ד"ה אחר כתבו אמתניתין דלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית ובגמרא איתא הטעם לפי שאין מוסרין פירות שביעית לע"ה יותר ממזון שלש סעודות וע"ז כתבו וז"ל משמע שיש בדמי אתרוג יותר ממזון שלש סעודות והא דתנן בפ"ו דמעילה דף כ"א נתן לו שתי פרוטות ואמר לו לך והבא לי באחת אתרוג ובאחת רימון (כן צריך להיות בדפוסים חסר איזה תיבות עיין במשנה) התם באתרוג פסול דלא בעי לי' אלא לאכילה אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים עכ"ל מבואר בהדיא דאתרוג לאכילה אינו שוה עכ"פ יותר משתי פרוטות ולפי"ז איך משכחת לה דלהסקה יהי' שוה פרוטה הא אפילו דברים ששוה הרבה לאכיל' אינו שוה להסקה רק דבר מועט כמו דמוכח מגיטין מסוגיא דהמטמא והמדמע והמנסך דקאמר התם דקא מפסיד לגמרי ומדקרי לי' הש"ס הפסד לגמרי ש"מ דאין ערך כלל למה ששוה לאכילה ואם בחולין כך כ"ש בתרומה דאפילו תרומה טהורה דחזיא לאכיל' ג"כ הרבה בזול נגד חולין כדאית' בב"מ מ"ב ע"א דאמרינן התם דמזבנינן לי' בדמי תרומה עיי"ש ומעתה אם אתרוג של חולין שוה לאכילה