מצפה אריה תנינא חלק ב רלט

הא משכחת שיהי' המחלוקת של הז"מ נוגע לדבר שיש בו כרת דלדברי האומר שהוא כשר למצוה יש בו שוה פרוטה מחמת המצוה ולדברי האומר שפסול למצוה אין בו ש"פ ויהי' נ"מ שאם קידש בו את האשה אם היא מקודשת אם לא ויהי' זה סיבה לדבר שזדונו כרת אלא מוכח דאם אינו שוה פרוטה זולת המצוה אינה מקודשת זה תוכן דבריהם ז"ל עיי"ש: והנה כל הגאונים הנ"ל תקעו יסוד דבריהם על מה שכתבו התוס' בסנהדרין דף פ"ז ד"ה ולרשב"ל שכתבו ח"ל וא"כ לרשב"ל אי אמר זקן ממרא כר' יוחנן אמאי יתחייב הרי מחמיר הוא ואין כאן דבר שזדונו כרת וי"ל דמשכחת לה אי נגע בככר של תרומ' וקידש בו את האשה דאי טמא הוא אין בו ש"פ דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת ואי טהור הוא יש בו ש"פ וחזי לאכיל' ומקודשת עכ"ל מדבריהם אלו למדו דכל שיש כ"מ מהמחלוקת של הז"מ על הב"ד לגבי שיווי של איזה דבר לענין שאם קידש בו את האשה נעשה ז"מ וכמה קולמסין נשתברו בפלפולם של המחברים הנ"ל בענין זה: ובמחילת כבוד תורתם לפענ"ד כולם שגגו בזה דהאיך יעלה על הדעת לומר דבשביל שיהי' נ"מ ע"י מחלוקתם בדבר שוויו של חפץ יהי' נעשה ז"מ. הלא כל מחלוקת כזה יוכל להיות ג"כ אצל הסוחרים וסרסורים שבשוק כמה החפץ שוה וכי אם יחלוק הז"מ על הסנהדרין שאין בהחפץ ש"פ ואם יקדש בזה את האשה אין האשה מקודשת והב"ד יאמרו ששוה פרוטה ומקודשת נעשה ז"מ זה בודאי ליתא דדבר זה אפשר להתברר ע"י שמאים בקיאים ואם כבר יצא השער שער שבשוק מידע ידעי אינשי ואעפ"י שיש נ"מ לענין אם קידש בו את האשה הרי אין המחלוקת בענין דת ודין רק בשער שבשוק אשר גם תגרי דעלמא ביכולתם לפלוג בזה. ע' יבמות צ"ב א' הורו ב"ד ששקעה חמה ולבסוף זכתה אין זו הוראה אלא טעות וכתב רש"י ז"ל שאין זה העלם דבר אלא טעות כסבורים שבא לעולם דבר שלא בא דהא לכ"ע גליא השתא דטעות הוא כו' עי"ש: ועוד שבאמת אין השיווי תליא בעצם הדין אלא כפי הפסק הלכה דכיון שפוסקים ההלכ' שכשר והמנהג לשלם בעד הדבר ממון יש להחפץ שיווי אפילו לדעת הסובר שבעצם אינו כשר והעולם טועין בזה. וכן להפך שאם המנהג להחמיר ואינם קונים אפילו לדעת הסובר שהוא בטעות מ"מ כיון שאין העולם לוקחין ואינם משלמין ממון בעבור החפץ אין לו שיווי כלל. וע' ביו"ד סי' ש"ה סעי' ה' לענין פדיון הבן אם נתן לכהן כלי שאינו שוה ה' סלעים הרי בנו פדוי והוא ששוה ה' סלעים לשום אדם וע' בט"ז שהקש' דאם בענין ששוה ה' סלעים לשום אדם למה לי' להש"ס למימר דכהן קיבל עליה ע"ש הרי בהדיא דענין השיווי תליא כמה שמשלם בעד החפץ: ומה שכתבו בתוס' דמשכחת לה אי נגע בככר של תרומ' וקידש בו את האשה דאי טמא אין בו ש"פ ואינה מקודשת ואי טהור הוא יש בו ש"פ והאש' מקודשת זה דוקא משום דתרומ' טמאה אסור' בהנא' מן התור' ולא חזיא אלא להסקה מפני שהתור' התירה שלך תהא להסיק תחת תבשילך וכמ"ש התוס' שבת כ"ד ע"ב ד"ה לפי דלא הקפיד' תורה אם יהנה בשעת שריפת' ולכן כיון דיש מחלוקת בין הסנהדרין ובין הז"מ לענין אם הככר טמא או טהור שפיר י"ל דיש נ"מ בדבר שזדונו כרת אם יקדש בו את האשה אם היא מקודשת אם לא דלדברי האומר שהככר טמא והוי תרומ' טמאה וצריך שריפה אין הככר ש"פ אפילו אם נתנו בעדו הרבה ממון דדבר שאסור בהנא' אין לו דמים אפילו אם העולם אינם נוהגין עפ"י דת ודין ונותנים ממון בעד איסורי הנאה לא חשיב דמיהן. וכן הביא הר"ן ז"ל בסוף פרק האיש מקדש בשם הירושלמי בשאין דמיהן אמר ר"ח זאת אומרת שמקדשין בגזל כלומר מש"ה מקודשת לפי שאין דמיהן שמאחר שאין תופסין את דמיהן לאיסור אע"פ שהוא נהנה בהן עכשיו מותר שאינן אלא גזל בידו עיי"ש. נמצא שהמחלוקת של הב"ד והז"מ אם יש שיווי בהככר מצד חק התור' ולא תליא כלל אם המנהג ליתן ממון בעדו דאם הוא תרומ' טמאה לא מהני הנתינת דמים מאחר שמן התור' צריך שריפ': ואמינא דממקומו הוא מוכרע דבכונ' כתבו ככר של תרומ' דאל"כ גם בככר של חולין יש נ"מ לגבי השיווי בין טמא לטהור דטמא הרבה בזול יותר מככר של טהור כמו דאיתא בגיטין נ"ג ע"א דקאמר התם אי מטמא חולין ע"ש ולמה נקטו ככר של תרומ' אלא מוכח דחולין אפילו יהי' נ"מ בין טמא לטהור אי יש בו ש"פ לא נעשה בזה אכתי ז"מ דממ"נ אם נותנים פרוט' בעד הככר מקודשת ומש"ה כתבו ככר של תרומ' דוקא ודו"ק: ואל תשיבני על מה שכתבתי דתרומ' טמאה אין לה שיווי כלל הא הש"ס פריך בהדיא בסוכה ל"ה למ"ד שאין בה דין ממון ממתניתן אתרוג של תרומ' טמאה הא מסיקה תחת תבשילו אלמא דיש בתרומ' טמאה דין ממון דז"א אלא אי יש בה דין ממון מחמת דחזיא להסק' שהנא' זו התירה התור' אבל אי לית בה שיווי להסק' אלא מחמת שאר הנאות שאסר' התור' לא חשוב שיווי כלל וכלל. אכן מה שיש קצת לעורר על דברי הרמב"ם במה שכתב שם עוד זה אומר טהור וזה אומר שני לטומא' ה"ז פטור מן המיתה עיי"ש ובזה משכחת לה שפיר בתרומ' שזה אומר טהור וזה אומר שני לטומא' ואין בזה ש"פ ונ"מ אם קידש בו את האשה וכמו שכתבו התוס': תו ראיתי דוגמא להסברא הנ"ל כתבו התוס' בקידושין נ"ב ע"ב ד"ה המקדש בחלקו אינה מקודשת וז"ל ואע"ג דאית בי' ש"פ שיכול למוכר' לכהן מ"מ כיון שהוא ממון גבוה אינה מקודשת ולא דמי לעל מנת שאדבר עליך לשלטון עכ"ל ופשיטא דה"ה בדבר שאסור בהנא' אע"פ שנותנים ממון בעד איסורי הנא' לא חשיב ממון וזה ברור תדע דכן הוא דאל"כ קשה אמאי אין לאיסורי הנאה שיווי הא יכול לערב בתוך היתר הרבה עד שיתבטל ויעלה שווי' לפי ערכו יותר ויאכל הלה וחדי ובפרט לפי דעת רוב הפוסקים דהא דאין מבטלין איסור לכתחיל' אינו אלא מדרבנן אבל מן התור' שרי. ודוחק לומר כיון דרבנן אסרוהו אין לו שיווי כמו המקדש בחיטי קורדנייתא דאין חוששין לקדושין וגם יוליך הנאה לים המלח לא אמרינן אלא בע"ז ושביעית דתפסי דמיהן אבל בשאר איסורי הנאה לא עיין בדבריהם אלא עכצ"ל דמ"מ לא חשיב שיווי כיון שעתה הוא אסור בהנא': והנה עוד ראיתי להפ"י פסחים כ"ט ע"ב בסוגיא דהאוכל חמץ במועד דאוקמינן התם דפליגי בדבר הגורם לממון מ"ד מעל סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ד לא מעל סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וע"ז כתב הפ"י לתמוה דלא דמי כלל לשאר דבר הגורם לממון כמו לעיל ריש פסחים דאיתא חמץ שקיבל עליו ישראל אחריות חשוב דבר הגורם לממון הואיל אי מיגניב או מיתביד ברשותיה קאי דהתם טעמא רבה איכא דחשיב דבר הגורם לממון דהא אכתי לא מיגניב ולא מיתביד וכן גבי שור הנסקל בב"ק דף ע' ובכתובות דף ל"ד דלא הוי אלא דבר הגורם לממון אבל הכא כיון דשרי לשהותו עד לאחר הפסח ויהי' שוה ממון איך מיחשיב דבר הגורם לממון ולא ממון ממש. וכתב שחזר על כל הצדדים ולא נתקררה דעתו אם לא שנאמר דרק לענין דין חומש ואשם חשוב גורם לממון אבל לגבי תשלומי קרן הוה ממון ממש ע"ש: