מצפה אריה תנינא חלק א צט

ביה רב, אחא בר יעקב מההיא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל כו' והצל"ח הקשה דמנ"ל להש"ס דראב"י הדר בי' מההיא דלמא הדר בי' ממאי דמוקי דהברייתא פליג' בפלוגתא דר' יהוד' ור' שמעון אבל ממאי דמוקי למתניתין כר' יהוד' ור"י מקיש שאור דאכיל' לשאור דראי' לא הדר בי' ע"ש מה שמפלפל בזה. ואמרתי אחוה דעי גם אני בישוב דבר זה עפ"י מה שהורוני מן השמים בעזהש"י וזה החלי: הנה בתוס' ד"ה בדין הוא דאפילו בתוך זמנו מותר כ' פי' רש"י דמותר באכיל' וקשה דא"א אם לא שיהא שלו בשעת אכיל' דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריותו כו' ונראה לריב"א דמותר היינו בהנאה כו' ומיהו בשל גבוה קשה לפרש בתוך הפסח דאם לא פדאו אסור בהנא' ואם פדאו הרי הוא שלו ושמא י"ל אבל אתה נהנה משל גבוה שלא יהא איסור חמץ אבל איסור הקדש יש ע"ש. והנה קשה לי טובא הא להלן שם איתא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל ומוכח שם דרב אחא ב"י להס"ד השתא דלר"י חמץ של הקדש שרי ע"כ מוקי רב יוסף להך יש אומרים דלא מעל מטעם דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים עכ"פ להיש אומרים לא מעל משום דאין לחמץ דמים בפסח ושוב ליכא איסור הקדש כלל ואיך הקשו בתוס' דיש איסור הקדש בחמץ הא ר' יהוד' מצי סבר כהי"א דלא מעל וליכא איסור הקדש: ועלה בדעתי די"ל עפ"י מ"ש בתוס' ד"ה אין פודין דהא דאין פודין היינו היכא דלא חזי לאכילה אבל היכי דחזי לאכיל' פודין אף לכלבים ע"ש א"כ הכא לראב"י אליב' דר' יהוד' דבאמת קודם הפדי' שרי לישראל דליכא איסור חמץ ורק דאינו רשאי לאכול מטעם איסור הקדש שפיר פודין למכור לנכרי דהא דלא אפשר להאכילן לישראל דבר אחר גורם לה ודמי למ"ש התוס' שם דהיכא דאסור משום תערובות אף דאסור לישראל שפיר פודין דאלו הי' ניכר הוי חזיא לישראל וסברתם דזה חשיב כאלו דבר אחר גרם לה ה"נ דכוותי' דהא אכתי לא חל עלה איסור חמץ דעדיין אינו שלו אף שאין אפשר לאכול משום דאם יקח לאכול יהא שוב שלו ויהא חל עליו איסור אכילת חמץ כעין זה חשיב דבר אחר גרם לה. ויש לדמות לפענ"ד למה שכתב הרשב"א ז"ל ריש יבמות בחידושיו בענין המגרש את אשתו ע"מ שלא תנשא לראובן והלכ' ונישאת לשמעון אחיו ומת ונפלה לפני ראובן ליבום וע"ז כתב דאין כדאי לפטור אותה מן החליצ' ותוכן דבריו דהשתא היא מגורשת גמורה אצל הכל אלא שאינה יכולה להתייבם היא עצמה מחמת תנאי של זה כדי שלא יבטל הגט למפרע אין אני קורא בה כל שאינה עולה ליבום כו' והיא עולה לחליצה דבתנאי לא קא מיירי ולא אמרינן אלא באיסור ערוה אבל בזו שאיסור דבר אחר גרם לה דהיינו תנאי ואין איסורה עכשיו אלא משום תנאי ולא מחמת ערוה שהרי גיטה גמור ואין כאן שיור ע"ש. הרי ממש כעין נ"ד דכל זמן שלא נפדה אין יש איסור חמץ כאן אלא שאי אפשר לפדותה מפני שלאחר הפדיה יהא חל איסור חמץ זה מקרי דבר אחר גרם לה. והשתא נחשב ראוי לאכיל' ורשאין לפדותו להאכיל' לכלבים כמו התם דחשיבה ראוי' ליבום: ומעתה לפי"ז מיושב קושית הצל"ח הנ"ל דעל כרחך הדר בי' ראב"י מההיא דליכא למימר דהדר בי' מאידך מימרא שלו דמוקי לה להברייתא דאוכל חמץ דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש וקאי בשינויא דלר' יהוד' חמץ של אחרים ושל הקדש מותר באכיל' ובהנאה בפסח דיקשה במאי פליגי הת"ק והי"א דאוקימתא דפליגי בפלוגתא דר' נחוניא ורבנן דלדידי' בחמץ של הקדש במועד ליכא איסור כרת כלל ואפילו איסור לאו ליכא וגם ליכא למימר דהבריית' לא אתיא כר' יהודה דז"א דהא כל עיקר מאי דטרח ראב"י לשנוי' דמתניתין אתיא אליב' דר"י זהו משום דסבירא לי' דהלכה כר"י וכן כתב הצל"ח וקשה לומר דפליגי הנך תנאי בדבר שלא כהלכתא וכל אידך שינויי כמו דרב אחא בריה דרבא ושינוי' דרב אשי קאי בשיטתיה דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולפי הנ"ל הא לראב"י אליבא דר' יהודה לכו"ע פודין וכו' אלא עכצ"ל דהדר ביה ראב"י מההיא: ולפי הנ"ל ארווחנא נמי לישב מ"ש בביאורי הגר"א ז"ל בהלכות פסח סימן תמ"ג ס"ק א' שמביא ראי' דלר"ש גם חמץ של נכרי אסור בהנאה בתוך הפסח מדקאמר הש"ס באוקימתא דראב"י דכו"ע דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ד מעל כר"ש אלמא אף לר"ש מעל אלא משום דבר הגורם אבל בתוך הפסח אסור וכבר תמהו עליו דהא ראב"י סבר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כמ"ש רש"י התם א"כ בתוך הפסח לא אפשר לפדות דאם יפדה יעבור הפודה על ב"י וב"י וגם נעשה חמץ של ישראל ולהכי לא הוה אלא דבר הגורם ועיין בספר דמשק אליעזר מרודי הרב הגאון ר' אליעזר לאנדא גיסו של א"א ז"ל שהניח בתמי' אבל לפי האמור ניחא דאי נימא דלר"ש בתוך הפסח שרי לישראל מצד איסור חמץ אלא האיסור הוא מצד איסור הקדש בכה"ג פודין להאכילן לכלבים א"כ גם בתוך הפסח חשיב לכו"ע דמים מעליא למכור את החמץ לנכרי וכנ"ל: והנה לפ"ד יש לתמוה אמה שכתבו התוס' שם ע"ב ד"ה הדר בתרוצם הראשון דהש"ס דחולין ד' ע"ב דהא דאמרינן סברוה הא מני ר' יהודה היא דהתם סברוה סוברים כהס"ד דרב אחא ב"י מעיקרא דלר' יהודה חמץ של נכרים מותר ע"ש איך יפרשו הנך סברוה להברייתא דבמאי פליגי הת"ק והי"א והי' בדעתי בהשקפה ראשונה דיש לומר דהני תרי סוגיות הש"ס דפסחים וחולין פליגי באמת בדבר זה במה דפליגי הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהרשב"א ז"ל שם הביא בשם הרמב"ן דאיהו ס"ל דבאופן זה שגירשה על תנאי פטורה מן החליצה דזה לא נחשב ראויה ליבום כיון דאיסור אשת איש מתלי תלי בקיום התנאי וכן בתוס' בגיטין פ"ב מסתפקים בדבר זה והגם שעתה עדיין ליכא איסור אשת איש ודבר אחר גרם לה חשובה אינה ראוי' ליבום א"כ הכא נמי בנ"ד חשיב אינו ראוי לישראל אחר הפדיה שתיכף יהא חל איסור חמץ אמנם אחר ההתבוננות יש לחלק דשאני התם שאם תבטל התנאי ותנשא לאותו פלוני שנאסרה עלי ויהא הגט בטל למפרע משו"ה גם קודם ביטול חשובה אינה ראוי' ליבום לדעת הרמב"ן ז"ל אבל הכא אף לכשיפדה יהא חל איסור חמץ מכאן ולהבא אבל לא למפרע ועל כן יש סברא יותר לומר דלעת עתה קודם הפדיון עדיין לא חל איסור חמץ ומקרי ראוי לישראל דרק דבר אחר גרם לה וגם מלבד זה קשה לומר דהסוגיות פליגי בפלוגתא דהרמב"ן והרשב"א ז"ל: ונראה לי לישב דהנה אנכי בעת לימודי הקשיתי לשאול לפי מה דאיתא בתוס' פסחים לקמן דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל שהקשו אהא דאמרינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה חשיב כשלו הואיל ואי בעי מתשל עלי' ותירץ ר"י דשאני הני הואיל דכתיב בהו לד' אע"ג דאי בעי מיתשל עלה חשבה הכתוב של גבוה. ועוד תירץ ר"י דהיכא דאתי הקדש ליד הגזבר לא אמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה ע"ש מעתה קשה לי לפי תירורוצם הב' דלמא לא הדר בי' ראב"י רק הברייתא דהאוכל חמץ מיירי קודם שבא ההקדש ליד הגזבר דעובר עליו בב"י וב"י וזהו קושיא גדולה ולע"ע לא מצאתי מי שהעיר בזה אמנם יש לומר דא"כ לא הוה צריך ראב"י לומר דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש אלא יותר הי' לו לומר דפליגי בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע אי משום הואיל דאי