מצפה אריה תנינא חלק א ק

בעי מיתשל עלה עובר בב"י או אינו עובר ומוכח מזה דראב"י לא מוקי לה להברייתא בזה אבל הני סברוה שפיר מצי לאוקמה הברייתא בקודם שבא ליד הגזבר ופליגי בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע: אבל אנכי בעת למודי אמרתי לחדש דבר נכון דהנה לכאורה כל עיקר קושית התוס' אהא דאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל הקדש אמאי לא נימא בשל הקדש דעובר בב"י וב"י מטעם הואיל אי בעי מיתשל עלה זהו קאי אליב' דר' אליעזר אבל ר' יהושע הא פליג עליה דלא אמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה ורש"י ז"ל לקמן בסוגיא דף מ"ח ע"א ד"ה אבל כתב בהדיא וז"ל ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו כו' דא"כ חמץ של הקדש דקי"ל אבל אתה רואה של גבוה ולא פליג ר"א הא אי בעי פריק לי' ע"ש מוכח נמי דלר' יהושע בלא"ה לא קשיא כלל כיון דלית לי' הואיל אבל לפ"ז איך סתמו התוס' להקשות אבריית' דאתה רואה של גבוה הא י"ל דהברייתא קאי בשיטתיה דר' יהושע דקי"ל בכל הש"ס כוותיה. ועוד כתב התוי"ט במתניתין בישוב קושית התוס' דלר' אליעזר לשיטתיה בלא"ה לא קשיא כלל דהא ס"ל בעירוכין דף כ"ג ע"א דהקדש טעות הוי הקדש א"כ ס"ל כב"ש בנזיר דף ט' דאין נשאלין על ההקדש ע"ש. אבל מה שאנכי אחזה בזה די"ל דקושית התוס' הוא גם לר' יהושע דצריך להבין באיזה סברא פליגי ר"א ור' יהושע דר"א סבר דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה ור' יהושע סבר דלא אמרינן הואיל כו' ונראה להסביר פלוגתתן דתליא במחלוקת של הרשב"א והר"נ ז"ל בנדרים דף פ"ה ע"א דשיטת הרשב"א דמי שאוסר הנאת פירות על עצמו דיכולים אחרים ליטול בעל כרחו מ"מ כיון דאיתשל על נדרו חייבין לשלם דכיון דאיתשל וחכם עוקר הנדר למפרע הוויין הנך פירות כאילו לא איתסרו כלל וע"ז כתב ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסר על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר כו' ע"ש ומעתה לדעת הר"נ ז"ל הא משעה שהפריש ונעשה חלה זכו בהם כהנים בכלל ואין לבעלים אלא טובת הנאה בלבד ונעשה עכ"פ כעין הפקר לכהנים וביחוד לפמ"ש התוס' בב"מ דף ו' ע"ב בסוגיא דתקפו כהן ד"ה והא דהבעלים אינן יכולים לתבוע את הכהן שחטף מתנות כהונה רק טובת הנאה שיש להם ע"ש דלפ"ז גם אם ישאל על החלה אע"פ שאיסור שבו נפקע מ"מ קנין ממונם של כהנים לא נפקע ואע"פ שהר"נ דקדק לומר אחר שזכו בהם אחרים ומשמע שקודם שזכה בהם אחר מהני השאלה שיחזור להיות שלו זה רק מחמת שכיון שמונח ברשותן הרי הבעלים קודמים לזכות בו כמו הזוכה מן ההפקר אבל לא נעשה של הבעלים למפרע אבל לדעת הרשב"א מהני השאל' גם לענין ממונא דכיון שהחכם עוקר ההפרשה למפרע חוזר להיות של הבעלים למפרע ולפ"ז י"ל דר' אליעזר יסבור כרשב"א לכן ס"ל דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה ור"י ס"ל, כר"נ ז"ל לכן סבירא לי' דלא אמרינן הואיל ולפי מה שנתבאר גבי הקדש דמעולם לא נעשה הפקר דהא שום אדם לא מצי זכי בי' משום דאיסור הקדש רכיבא עלה גם הר"נ ז"ל מודה דאי מיתשל על ההקדש חוזר הדבר להיות של הבעלים למפרע דהא לא נעשה תורת הפקר על הדבר מעולם ולהכי שפיר הקשו דגם לר"י נימא דאי בעי מיתשל על ההקדש ויהא למפרע שלו ויהא עובר בב"י וב"י ונראה לי דלפ"ז י"ל בישוב קושית התוס' מש"ס דחולין הנ"ל ומיושב ג"כ קושית הצל"ח דמה דאמרינן הדר בי' ראב"י מההיא לא הוי פירושא דהדר לגמרי מאוקמיתא דר"י דמקיש שאור דאכיל' לשאור דראי' דחמץ של אחרים שרי אלא הדר בי' רק ממה דקאמר הני שני תיבות ושל גבוה דזה לא שייך כלל לאוקימת' דמתניתין דבמתניתין לא נזכר כלל ושל גבוה וגם בפלוגתא דידי' עם רבא לא הוי רק בחמץ של נכרי אלא סבר דחמץ של נכרי לר' יהוד' שרי ושל גבוה אסור מטעם דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה ומעתה עולה שפיר הנך סברוה דחולין כראב"י וגם לא קשה קושית הצל"ח דלמא הדר בי' ראב"י מאידך אוקימתא לברית' דהאוכל חמץ של הקדש במועד משום דהתם הוי אמרינן דהדר בי' מעיקר שינוי' דידי' וזה דוחק גדול ונוח יותר לומר דהדר בי' מההיא דהוסיף לומר ושל הקדש דלא הוה שייך כלל לשינוי' דמתניתין ואוקימת' דידי' כר' יהודה ומקיש שאור דאכילה לשאור דראי' כדקאי קאי: והנה בגוף הקושיא שהקשיתי אמאי לא אמרינן דלעולם לא הדר בי' ראב"י והך ברייתא מיירי בקודם שבא ליד גזבר דהחמץ נאסר בהנאה דאמרינן אי בעי מיתשל עלה ועוברים בב"י התבוננתי דיש לומר עפ"י מה שכתבתי בספרי מצפה ארי' סי' כ' לפרש דברי התוס' הנ"ל מה שכתבו דלאחר שבא ליד הגזבר לא אמרינן הואיל והי' להתוס' לומר דתו לא מצי לישאול אבל מלישנא דלא אמרינן משמע דאף דמצי לישאול לא אמרינן הואיל וכתבתי דהתוס' קאי בשיטתי' דרבינו אליעזר ממיץ שהביא הרא"ש ז"ל בנדרים דף נ"ט ע"א דהא דאמרינן התם בתרומה ביד כהן דלא מצי מיתשל עלה היינו הכהן אבל הבעלים יכולים לישאול לעולם רק כיון שהתרומ' הוא ביד כהן תו לא שכיח שהבעלים ישאלו עלה להכי דקדקו התוס' לומר דלא אמרינן הואיל ולפי הנ"ל יש לפרש כונת התוס' דפסחים כך הוא דכמו בעלמא לא שייך לומר הואיל היכא שהקדש ביד כהן מטעם דלא שכיח כן הוא הסברא נוטה דבחמץ לא אמרינן הואיל גם קודם שבא ליד הגזבר דודאי לא שכיח שישאל על חמץ של הקדש דהא אם ישאל עובר על החמץ למפרע בב"י וב"י וכעין זה כתבו התוס' שם בסוף דבריהם דלא אמרינן הואיל אי בעי פדה כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו א"כ כ"ש דלא שייך לומר הואיל מחמת האי טעמא דכיון שנתחמץ שום אדם לא ישאל עלה: סימן ס' עוד בענין הנ"ל, הנה בספרי שו"ת מצפה ארי' סימן י"ט כתבתי ע"ד מ"ש האבהע"ז או"ח סי' תמ"ג שהביא ראי' לסתור מה שכתב המג"א שם דנפקד שלא מכר החמץ קודם הפסח דחייב לשלם כמו שומר שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם מסוגיא הלזו מאוקימתא דראב"י דפליגי הני תנאי דברייתא בפלוגתא דר"י ור"ש ותרווייהו ס"ל דדבר הגול"מ כממון דמי ולר"י פטור דאין כאן אפילו גורם לממון ולר"ש הוה גול"מ וכל דבריו המה תמוהין כאשר תמה עליו הישו"ע ואנכי הוספתי עוד לתמוה עליו מטעם אחר ולא אכפול הדברים ומשם תדרשנו רק אנכי כתבתי כי נ"ל אשר יש מהסוגיא לדחות ראיית המג"א באופן אחר ממאי דאמר ראב"י דלר"י לא מעל משום דחמץ אסור גם אחר הפסח וליכא אפילו גול"מ אמאי הא גם לר"י חשיב חמץ של הקדש דבר הגול"מ לשיטת המג"א שהרי הגזבר פשע שלא מכר החמץ וכ"ז שהחמץ בעין אומר להקדש הרי שלך לפניך ואם יגנוב או יאבד הגזבר חייב לשלם וכיון שיש עוד זכות להקדש חשיב דבר הגול"מ והוי כח הקדש בהחמץ ומשום זה מעל האוכל ע"ש שהבאתי ראי' לסברא זו מש"ס מפורשת גיטין דף מ"ג ע"א ממאי דאיבעי' הש"ס התם עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור כו' עתה האיר ד' את עיני וראיתי כי בסברא זו קדמני הבעל המאור בסוגיא דפסחים הנ"ל שכתב לפרש שנוי' דר"א בריה דרבא דפליגי בדבר הגול"מ דמאן דסבר