מצפה אריה תנינא חלק א צז

דמאי עדיפותא מה שהם מצות התלויות בשבת עצמו. ואת אשר אנכי אחזה בישוב קושית הט"ז דבאמת קי"ל בנדרים שם דאסור ליטול שכר מצוה מקרא דאני למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני מה אני בחנם אף אתם בחנם א"כ ה"ה שכר תפלות ותקיעות בלא"ה צריך להיות אסור מהאי טעמא וע"כ הא דמקילין ליטול שכר תפלות בחול וכן שכר תרגום דהוי דאורייתא כדאמרינן התם בנדרים מפורש זה תרגום צריך לומר מחמת דשכר בטלה הוא נוטל ושכר בטלה שרי ליטול כמ"ש הר"ן ז"ל שם בשם הירושלמי וכן חמי מתניא נסבין אגריהון אמר ר' יודן ב"ר ישמעאל שכר בטלן הם נוטלין ע"ש והנה בשבת דלא שייך לומר שכר בטלה דשבת אפשר לומר מחמת שצריך בחול לסדר התפלות והתקיעות והתרגום שיהיו שגורין בפיו אח"כ חשיב שכר בטלה דחול ועיין בתוס' כתובות דף ה' ד"ה גזרו וכיון שכל עיקר דשרי ליטול השכר הוא רק שכר בטלה מותר גם בשבת אבל השוכר את הפועל לשמור את הפרה דשרי ליטול שכר פעולתו ממש כמו דמבואר בסוף פרק ב' דקידושין דשכר הבאה ומילוי שרי ליקח וכן מבואר בנדרים דמותר ליקח שכר שימור תינוקת והיינו שכר פעולה וכמו כן שרי ליקח שכר שימור הפרה וכדומה וכיון דשרי ליקח שכר פעולה שוב אסור ליטול בשבת דשכר פעולה אסרו חז"ל ליקח בשבת ורק שכר בטלה שרי ולא שכר פעולה ודו"ק: שוב ראיתי בשט"מ בנדרים שם שכתב אהך דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה ותמיה לי דהא חפצי שמים נינהו ואמאי אין נותנים לו שכר ואפילו להשכירו לכתחילה שרי כדתנן משדכין על התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות שלא אסרה תורה אלא חפצך והא נמי מצוה היא עומר ופרה אדומה וי"ל דקבלת השכר לאו חפצי שמים הוא ועוד י"ל דמיירי בזרעים ובפרה דחול אבל זה אינו נראה דבפרק הזהב מוכח דבהקדש מיירי ע"ש [וצריך להגיה בדבריו כדתניא משדכין על התינוקות לארוס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות עיין כתובות דף ה' ע"א] ועיין בישוי"ע או"ח סימן ש"ו שכתב בישוב קושית הטו"ז דהבעלים רשאין ליתן את השכר שבת במקום מצוה ומ"מ הפועל אסור ליטול השכר שבת דהא בידו לעשות בלי שכר ואולי יש לפרש עפי"ז מ"ש השטמ"ק דקבלת השכר לאו חפצי שמים דכונתו דקבלת השכר אסור למקבלה אבל לא ידעתי איך יפרנס הישוי"ע מה שכתב המחבר בסי' תקפ"ה הנ"ל דאינו רואה סימן ברכה דמשמע דמדינא ליכא איסור לקבל: והנה בשו"ב קבוע דמתא דהשו"ב רשאין ליקח שכר מדינא והמה אינם צריכין להטעם דשכר בטלה המה נוטלין כמ"ש הריטב"א בסוף פרק ב' דקידושין דטבחים רשאין ליקח שכר לפי מה שהעלתי למעלה אסור ליקח שכר ביו"ט ולפי מה שכתבתי לעיל דבגוונא שמשלם לו השכירות בכל יום ויום כיון שהוא שכיר שבוע או חודש אינו רשאי לסלקו בתוך משך השבוע או החודש ומ"מ כתב הרמ"א לאסור מוכח דאין הדבר תלוי בסילוק אלא כיון שמשלם כל יום ויום שכירותן מחזי כשכר שבת ה"ה גם בשו"ב קבוע נמי כשנוטל בכל שחיטה ושחיטה אסור: והנה מה שכתבו כ"ת דכאן יותר גרע שלוקחין הנוצות בתורת שכר ביו"ט גופא יפה כתבו מעלתם דהא גם פרעון חוב אסור בשבת ויו"ט אכן על דבר הנוצות יש לדעתי לצדד להקל ממה דאיתא בשבת דף קמ"ט בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין כו' ומשום לוין ופורעין ביו"ט ע"ש ומוכח מזה דכשאינן מקפידין לא מיחשיב כפירעון חוב בדבר מועט וא"כ גם בנוצות י"ל כיון דהוי רק דבר מועט ואינם כדאי להבע"ב לטלטלם להביאם לתוך ביתו ולמרטם ולטנף ביתו ביו"ט ע"י מרוטת הנוצות ביו"ט לא מחזי כפרעון שכר שחיטה בזה: עוד נ"ל לצדד להיתר עפ"י מה דאיתא בשבת דף קמ"ח ע"ב אמר ר"י מקדיש אדם פסחו בשבת ופריך והא אנן תנן אין נמנין על הבהמה בתחלה ביו"ט ומשני שאני הכא כיון דרגיל אצלו כמאן דאימניה מעיקרא דמי ע"ש א"כ בנ"ד נמי י"ל כיון דמצד תקנת הקהל הנוצות שייכים להשו"ב קבוע א"כ חשיב כמו שהנוצות שלהם מקודם יו"ט דעכ"פ לא גרע מהיכי דרגיל אצלו אך מהתוס' שם ד"ה והא נראה דלא גרסינן כלל לכל זה אך מ"מ י"ל דהדין דין אמת דברגיל אצלו שרי כי כן מצינו בגיטין דף כ"ט דגבי מכירי כהונה אמרינן דכמאן דמטי לידיה דמי ע"ש: והנה בפה לבוב לוקחים השוחטים ג"כ הנוצות ומורטים אותם גם ביו"ט בבית המטבחיים עוד כרוז יוצא מאת ראשי הקהל קודם יו"ט שיקחו הבעה"ב קוויטליך על שחיטת העופות שצריך לשחוט ביו"ט אשר משלמים שכר השחיטה להממונה קודם יו"ט בעד הקוויטליך והשוחט מקבל הקוויטליך מכל איש ואיש הבא לשחוט וקוויטל בידו קודם השחיטה וכך נהגו עוד מימי הגאון ר' יוסף שאול נאטינזאהן ז"ל ובזה ודאי יש לדון דמחזי כשכר יו"ט ולכאורה עלה על לבי לדמות להא דאיתא בכתובות דף ס"ד דפריך התם הש"ס מ"ש איהו דיהבינין ליה דשבת ומ"ש איהי דלא יהבינן לה דשבת ומשני איהי דמיפחית קא פחית לא מחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוסיף מחזי כשכר שבת ע"ש א"כ הכא כמי י"ל דכיון שהבעה"ב כבר נתן המעות בעד השחיטה ובמה שמקבל השוחט הקוויטל ושוחט אינו רק כמפחית החוב ששילם ולא מחזי כשכר יו"ט ועיין במג"א שם סימן ש"ו אמנם באמת לא דמי דהכא הוא נותן לכתחלה בתורת תשלומים בעד השחיטה של יו"ט. וגם יש להביא ראיה דגם בכה"ג אסור מהא דהשוכר את הפועל לשמור לו את הפרה דאין נותנים שכר שבת ואמאי ישלם לו מע"ש וגם יהי' אחריות שבת עליו וכה"ג אמרינן בב"ק דף צ"ט הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר אלא מוכח דגם בכה"ג מחזי כשכר שבת ואסור ואחרי שהגידו לי השו"ב שהגאון ז"ל הנ"ל התיר דבר זה על כרחך צריך לומר דדעתו הוה כמו שכתבתי למעלה דכעין זה חשיב בהבלעה מחמת שהמה שו"ב קבוע דמתא ולאו יומא קא גרים אלא קיבל עליו לשחוט כל השנה ופשיטא דעל יו"ט לחודא לא הי' משכירים את עצמם להיות שוחטים ע"כ חשיב מחמת זה בהבלעה כן נראה לפענ"ד לישב המנהג דפה: ובעמדי בהאי ענינא עלה על לבי לעורר אשר לא מצאתי בש"ס ולא בראשונים מפורש דאסור ליקח שכר יו"ט שלא בהבלעה ובכל מקומות דברו חז"ל משכר שבת דאסור אבל לא משכר יו"ט וע"כ אחשוב דבאמת כן הוא הדבר דלא גזרי חז"ל איסור ליקח שכר יו"ט איברא דבטור או"ח הל' ר"ה סימן תקפ"ה כתב שמנהג ספרד לשכור אחד מן השוק לתקוע. להם ולא ידעתי מאין יצא היתר זה כי נ"ל שאסור כדתניא השוכר את הפועל לשמור את הפרה ואת התינוק אין נותנים להם שכר שבת אלמא בהדיא קתני שאסור ליטול שכר שבת ועיין בב"י שכתב ליישב מחמת שאין שוכרין אותן ביו"ט אלא מעריו"ט ובכה"ג גם מע"ש שרי ואני אחרי נשיקת עפרו של הטור תמוה לי מאין לנו איסור זה דאסור ליטול שכר יו"ט אחרי דבש"ס לא מצינו רק שכר שבת ומצינו כמה איסורין שגזרו בשבת אבל ביו"ט לא גזרו כמו דאיתא בביצה מתניתין מפורשת דף ל"ה ע"ב משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת ובשבת דף קל"ד ע"א דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביו"ט ובביצה דף כ"א ע"א איתא ואיבעית אימא שאני שבות שבת משבות יו"ט ובתוס' פרק אין צדין דף כ"ג ע"ב ד"ה ואין נותנין כתבו בסוף דבריהם דהתם מיירי בשבת דחמיר כו' אבל הכא מיירי ביו"ט ע"ש