מצפה אריה תנינא חלק א צה

הוא ובניו כ"ז כתבתי הנראה לפע"ד וד' יצילנו משגיאות וישים עמנו אות לטובה: סימן נה (התשובה הזאת מקומה קודם סי' כ"ט). הה"ג המפורסם מו"ה פנחס זעליג הכהן כ"י בהגאון האבד"ק מאד במדינת אונגארן: את מכתבו קבלתי ושלום רב אשיב לכ"ת כמשפט. ועתה באתי למלאות מבוקשו להשיבהו על שאלתו שאלת חכם אם יש להגעיל חבית של יין נסך ע"י המצאת אפאראט שהקיצוור (דאמפף) עולה' ע"י קנה לתוך החבית. ושני דברים שאל כ"ת. א'. אי סגי הגעלה כזו ע"י הקיטור לבדו הנכנס להחבית להכשיר החבית. ב'. ואם לא די בזה אם מותר עכ"פ לתת מים צוננין בתוך החביות ולחמם אותם ע"י חום הקיטור הלזה. והנה אשיב לו בקצרה על אתה את הנראה לפע"ד. כי האופן הב' לתת מים צוננין בהחביות ולהחומם ע"י הדאמפף פשוט מאוד דשרי ואין להסתפק בזה כלל כי מה לי על איזה אופן יתחממו המים ובלבד שיהיו רותחים. אבל באופן הא' בלי נתינת מים רק ע"י הקיטור לבד לפע"ד קשה לסמוך ע"ז וחוץ כי נאמנים אצלי דברי כ"ת במכתבו כי הנסיון יורה דע"י פעולה כזאת מפליט הכלי הריח והלכלוך מ"מ אין מזה ראי' שתפליט הכלי את הנבלע בתוך דופנותי': והנה לכאורה אמרתי דיש להביא ראי' דלא מהני בכה"ג מהתוס' והרא"ש חולין דף ק' ע"ב שכתבו להביא ראי' לשיטת הרא"פ דאל"כ איך הגעילו כלי מדין יורות גדולות ואי נימא דאפשר להגעיל ע"י אפאראט כזה הא שפיר משכחת לה שהגעילו ע"י אופן כזה. אמנם אנכי בחידו' בלא"ה עמדתי הלא אפשר ע"י גדנפא כדאיתא במס' ע"ז ע"ו ודוחק לומר דהתוס' והרא"ש קאי אליבא דרבא דאמר התם מאן חכים למיעבד כהא מלתא ומשמע דלא ידע הך דעשיית גדנפא דלדידי' קשה איך הגעילו בכלי מדין יורות גדולות וצריך לומר דאין סברא ולא יתכן לומר דהתורה מיירי באופן זה שיעשה גדנפא כיון דהתורה כתבה סתם תעבירו באש משמע הכלי כמו שהוא וממילא לא קשה כמו כן אי נימא דאפשר ע"י האפאראט דהתורה פשיטא דלא כוונה להגעיל בכה"ג: אמנם ממ"ש המג"א בסי' תנ"א ס"ק י"ח דקערות שיש להן אוגנין ובליטות כעין כפתורים ופרחים שא"א להעביר האבן על פני כולה אין להם תקנה אלא שיכניסם ליורה ע"ש מוכח דאין להכשיר ע"י זיעה דאפילו אם לא ידעו בזמן המג"א מהאפאראט כמו אלה כי זה המציאו החכמים בזמנינו אלה מ"מ הא גם בלי אפאראט אפשר להכשיר ע"י זיעה שיעבור הכלי עפ"י קנה והקנה יהי' מושך הזיעה מהקדירה על הכלי ע"י כלי הנקרא ליקח אלא מוכח מזה דאין להכשיר ע"י זיעה ואע"ג דזיעה חשוב ככלי ראשון כמבואר ביו"ד סי' צ"ב מ"מ לא הוי רק כונו עירוי מכלי ראשון ולא עדיף ממערה רותחין מכלי ראשון דלא מהני ואין להאריך מפני אפס הפנאי הדו"ש כבוד תורתו בלב ונפש: סימן נו הנה ראיתי להט"ז באו"ח הלכות ת"ב סי' תקנ"ד ס"ק ד' על מ"ש המחבר חיה כל שלשים יום וכן חולה שהוא צריך לאכול אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד דבמקום חולי לא גזרו רבנן וכתב הט"ז פי' אע"ג דביה"כ לאחר ז' היא כשאר כל אדם כמ"ש בסי' תרי"ז מ"מ כאן למנין ט"ב לא גזרו עליה וע"ז הביא בשם רש"ל דמיירי באמרה צריכה אני והוא ז"ל נתקשה בפרושו מה שכתב המחבר אין צריך אומד. והנה כל לשון המחבר הביא הטור בשם הרמב"ן ז"ל והט"ז כתב דמה שהביא הרב"י בשם הג"מ שר"ת התיר ליולדת לאכול בצ"ג אפילו לאחר שבעה וצ"ג מדברי קבלה ודברי קבלה כדברי תורה אפ"ה מותר כיון דרצו אין מתענין כו' א"כ רשות הוא כו' משמע דבת"ב אסורה לאכול שלא כדברי הרמב"ן דהא בת"ב לא תליא ברצו כו' ע"ש. והנה מה דפשיטא לי' להט"ז דבת"ב לא תליא ברצו לא ראה מ"ש הרשב"א ז"ל במגילה בחידושיו דף ה' וכבר הבאתי דבריו למעלה בסי' מ"ה שכתב ליישב מה דר' רצה לעקור ת"ב והקשו בתוס' הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו ח"ל אלא מסתברא דאין זה מבטל דברי ב"ד חבירו דאלו תקנה ראשונה בתנאי היתה כו' ובזמן שאין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין ואפילו תשעה באב דהא בכולהו כתיב שמחה והא דמחמירינן בת"ב הנהגת הדורות היתה הואיל והוכפלו בי' צרות כו' ע"ש. וחידושי הרשב"א שבע שיטות לא היה נתפשט עדיין בימי הט"ז ואין חידוש מה שהי' נעלם ממנו ונראה ברור שגם הרמב"ן ס"ל כהרשב"א וזה לך האות מהלשון שכתב דבמקום חולי לא גזרו רבנן ואלו הי' ס"ל דת"ב דברי קבלה לא הי' כותב לשון רבנן ועוד דהרשב"א הי' תלמידו ומסתמא כך דעת רבו הרמב"ן ז"ל ומ"ש אין צריך אומד לפע"ד יש לפרש דאין הפירוש אי יש בו סכנה אלא על שיעור אכילה דאין לדקדק לאכול פחות פחות מכשיעור כמו ביוה"כ ובאמת לא נמצא דין זה לא ברמב"ם ולא בטור ולא בשו"ע שיהי' צריך לדקדק בזה אלא במקום חולי לא גזרו בי' רבנן ואלו הי' ת"ב דברי קבלה וכדברי תורה דמי למה שבקו כל הפוסקים לברר הלכה זו וכן המנהג לאכול כל הצורך ומטעם דלא גזרו כלל רבנן במקום חולי וכן הוא בחיה כל ל' יום ואמינא דאלו הי' בימיהם הרשב"א למס' מגילה לא הי' מחמירים בזה דוגמא לזה כתב הכנה"ג בכללי דרכי ההוראה דאף דקי"ל הלכה כבתראי זה אינו אלא שדברי הראשון נודע ומפורסם שבודאי ראה האחרון את דברי וסברת הראשון ולא סמך עליו אבל היכא שדברי הראשון אינו מפורסם שאפשר לומר שלא ראה האחרון סברת הראשון ואלו ראה את דבריו לא היה פליג עליו לא אמרינן הלכה כבתראי עוד כתב בשם ספר משפט צדק שהמהריב"ל לא ראה תשובת הרמב"ן המיוחסות ע"ש: סימן נז להרבנים הגדולים מבאר מים חיים שואבים ודולים מו"ה שמואל ומוה"ר ישראל ליב נ"י בד"צ דק' שאטץ יע"א: ע"ד וה שנהגו השו"ב בקהילתם כששוחטים עופות ביו"ט למרוט את העופות שם תיכף אחר השחיטה כמו בכל השנה מחמת כי הנוצות שייכים להם וכ"ת מערערים ע"ז דהוי כנוטלים שכר בעד השחיטה ביו"ט שלא בהבלעה וכתבו עפ"י מ"ש בהגה"ה או"ח סימן ש"ו סעיף ד' דאם שכרו לחדש והותנה עמו לשלם לו כל יום ויום כך וכך מקרי שכיר יום וכתב המג"א בשם הר"ן ז"ל דהטעם שאם יסלקו באמצע השבוע א"צ לשלם בעד השבוע כולה אלא בעד ימים שעברו לכן מקרי שכיר יום והוי שכר שבת ע"ש ולפ"ז בנ"ד נמי שאם לא היה שוחט לא הוי מגיע לו הנוצות מקרי שכר יו"ט שלא בהבלעה ואסור זהו תוכן דבריהם: והנה אנכי כאשר שמתי עיוני בדברי המג"א ראיתי שכתוב בזה הלשון כ"כ בבד"ה בשם ש"ל ולא