מצפה אריה תנינא חלק א פו

איצטריך האזרח למיפטרי' מסוכה ושוב הוה ילפינן מצה מסוכה לפוטרם. וכתב וצ"ל דהתוס' קאי השתא דאכתי לא אסיק אדעתי' דמצה והקהל הוי שני כתובים הבאין כאחד ע"ש ועל כרחך מטעם דאיצטריך קרא גבי הקהל דלא הוה סמכינן אסברא לחודי' דהוי אמינא טפלים חייבים נשים לא כ"ש כמו דאיתא התם בסוגיא ועיין תוס' שבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה איבעית אימא קרא שכתבו דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק לאשמועינן הסברא עכ"ל א"כ גבי מצה נמי יש לומר דתוס' בקידושין ס"ל דסברא דנשים גם הם היו באותו הנס אינה פשוט' כל כך אמנם לפ"ז קשה מה שכתבו התוס' שם דגבי סוכה פשיטא דפטורות דהא הוה מצות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות ולפי דברי המהרש"א דלא אסיק השתא אדעתי' דמצה והקהל הוה שני כתובים הא הי' אפשר למימר דנשים חייבות בסוכה דהוה ילפינן מהקהל דחייבות בכל מצות עשה שהזמן גרמא. ונ"ל דמהקהל לא הוה מצינן למילף אשאר מצות עשה דשאני הקהל דיש סברא דאפילו טפלים חייבים כ"ש נשים. ועפי"ז מדוקדק מ"ש רש"י ז"ל שם בקידושין בהא דפריך הגמרא אלא למ"ד מלמדים מאי איכא למימר נילף כל מצות עשה שהז"ג ממצה והקהל לחיובא ע"ש ולכאור' למה כתב רש"י ז"ל תרווייהו ממצה והקהל הי' צ"ל ממצה או מהקהל דחדא סגי אבל לפי האמור דבאמת מחדא לא הוה מצינן למילף דהי' אפשר לומר דבהקהל איכא סברא דטפלים חייבים וגבי מצה איכא סברא שאף הן היו באותו הנס. אבל מתרווייהו שפיר מצינן למילף דליכא למימר דגבי מצה איכא סברא דא"כ לא לכתוב מצה והוה ילפינן מהקהל, אלא מדכתב מצה ש"מ דליכא סברא וממילא ילפינן כל מצות עשה שהז"ג ממצה ודו"ק: ועפ"ז נמי ניחא מה דקשה לי אש"ס פסחים דף מ"ג ע"ב דאמרינן התם הואיל וכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות והני נשי הואיל וליתנייהו בקום אכול מצה דהו"ל מצות עשה שהזמ"ג אימא דבבל תאכל חמץ נמי ליתנייהו הא אי לאו הקישא מצה לחמץ הוה ילפינן מהקהל לחייבא נשים בכל מצות עשה שהזמ"ג ולפי הנ"ל דמהקהל לחודא לא מצינן למילף שפיר ניחא: וביותר י"ל לפי מה שכתב האבודרהם דהא דפטרה התור' נשים ממצות עשה שהזמ"ג הוא מטעם דנשים רשות בעלן עליהם ואין סיפוק בידם לקיים מצות עשה שהזמ"ג וכן נרא' מסוגיא דהתם יש לפרש הא דאמרינן גבי הקהל טפלין חייבים נשים לא כ"ש דהכי פירוש' כיון דחזינן דטפלין חייבין והתור' הטילה החיוב על האבות להביא הטפלים עמהם כ"ש שהמה מחויבים להביא את נשיהם עמהם וכיון שהחיוב מוטל ג"כ על הבעל ליכא טרם לפטור את הנשים מחמת שרשות בעליהם עליהם כמובן ודו"ק: סימן נד הנה בדבר השאלה ברב אחד במדינת פולין שהלך לעולמו והניח בן גדול בתור' ומפורסם והוא רב בעיר גדולה ואין באפשרות שיעזוב משמרתו ויבוא למלא מקום אביו המנוח ע"כ ברצונו שגיסו חתן הרב הנפטר ימלא מקום חותנו ונכבדי העיר אינם רוצים בחתנו של הרב באמרם כי הבן של הרב נוח להם אבל אם הוא אינו רוצה להיות רב על מקום אביו אין בידו למסור זכותו לגיסו ושאל כ"ת חוו"ד בזה הענין והנני למלאות מבוקשו וזה החלי בעזר הצור: הנה ראשית דבר שמתי מגמתי לעיין בדין תורת ירושה בענין רבנות אשר הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ה בהגה"ה מחזיק בזה מאוד וכתב להלכ' מי שהוחזק לרב בעיר אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה אין להורידו מגדולתו אע"פ שבא לשם אחר גדול מזה. ואפילו בנו ובן בנו לעולם קודמין לאחרים כל זמן שממלאין מקום אביהם בירא' והם חכמים קצת ע"ש. אמנם המג"א בסי' נ"ג הביא מ"ש הרשד"ם בתשוב' חלק יו"ד סי' נ"ה דאין לרבנות דין ירושה ומטי לה מש"ס יומא ע"ב שלשה זרים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן של מזבח זכה אהרן ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצ' ליקח יבוא ויקח וכ' רש"י ז"ל של מזבח סי' לכתר כהונ' של ארון סימן לכתר תור' ושל שלחן סימן לכתר מלכות מזה מוכח דכתר תור' הוא הפקר וליתא בתורת ירושה והחת"ס באו"ח סימן י"ב האריך הרחיב הדיבור דאין לרבנות דין ירושה ובתשוב' שאח"ז בסי' י"ג השכיל לקיים דברי הרמ"א דבזה"ז שהרבנים המה משועבדים להקהל ומקבלים שכר מקופת הקהל לא גרע מש"ץ. אמנם דבריו סותרין קצת למ"ש בתשוב' הי"ב כאשר יראה המעיין גם כתב בסוף התשוב' וז"ל ובסוף תשובות רמ"א נדפס תשוב' א' מרב א' נקרא מו"ה שאול ונעלמה ממנו כל הנ"ל במ"כ עכ"ל. והנה נראה כי לא ידע החת"ס מי הוא זה הרב מו"ה שאול לכן הקל קצת בכבודו אבל אלו הי' ידע כי זה מו"ה שאול הוא האחד מגדולי דורו בנו של הגאון ר' העשיל מקראקא הנקרא בפי כל ר' ר' העשיל ואחר מות אביו מילא את מקומו והי' אב"ד ב"ק קראקא והוא אבי הגאונים ר' ארי' ליב אבד"ק אמשטרדם ור' העשיל אבד"ק ווילנא ז"ל בודאי הי' כותב יותר בדרך כבוד עכ"פ ומחמת כי אנכי נין ונכד להגאון ר' העשיל אבד"ק ווילנא מצד אמי מורתי ע"ה וגם מו"ח ז"ל הי' מצד אביו הגאון ז"ל כין ונכד להגאון מו"ה ארי' ליב הנ"ל ע"כ אמרתי אספרה נא בגדולת שאול אא"ז ז"ל: והנה הראי' שהביא מהך דיומא דכתר תור' כל הרוצ' ליטול יבוא ויטול לפע"ד אין התחלת ראי' לענין רבנות דכתר תור' הוא ענין לימוד חכמת תוה"ק המאשרת את בעלי' וע"ז מורה סימן של הארון שהתור' מונחת בארון וכן איתא במגיל' דף כ"ח ע"א אסור לשמש בשונה הלכות כתרה של תור' אלמא דכל שונה הלכות הוה בכלל כתר תור' ולא בעינן שיהא מן המנויים לשררה ורבנות ובעירובין דף נ"ג ע"ב איתא אמר להו נתייעץ במכתיר וכו' וכתב רש"י נטל רשות מנשיא על שם שנותן רשות לסמוך התלמידי' ולקרותו רבי ומאז והלאה הוא כשר להיות מוכתר ליקרות רבי ומומח' לרבים ואם טעה לא ישלם עכ"ל הרי דענין הסמיכ' נקרא כתר ועיין בערוך ערך כתר שפירש שהי' סומך לתלמידים ומכתירם. תדע דכן הוא דאי נימא דכתר תור' היינו התמנות ל"ש לומר דכל הרוצ' ליטול יבוא ויטול הלא צריך שימנו אותו הקהל וברצון הציבור תליא מילתא ולא בדידי' ולא הוי כהפקר שכל הרוצ' יקח שררה לעצמו ואדרבה מצינו בברכות נ"ה שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם וחד מינייהו קא חשיב המנהיג עצמו ברבנות וכתב המהרש"א בח"א שדקדק לומר המנהיג עצמו ברבנות ולא קאמר הנוהג רבנות דכשקבלוהו עליהם ודאי רשאי אבל המנהיג עצמו היינו בע"כ שאינו ירוצ' להם ע"ש ולפ"ז הא דאיתא ביומא דכתר תור' עדיין מונח וכל הרוצ' ליקח יבוא ויקח על כרחך לא קאי ארבנות אלא כמו שפירשתי אשונה הלכות וכנ"ל: וראיתי להחת"ס שהקש' על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' א' מה' מלכים שהמלכות וכל מינויי ישראל המה ירוש' מאבות לבניהם אחריהם מש"ס ר"ה דף ב' דאמרינן מלכי ישראל מניסן מנינן לא צריכא דאימנו עלי' מאדר ומלך בן מלך הוא משמע מזה דאפילו מלך בן מלך בעי מנין ואפילו מנין לא מהני לי' עד דקם בניסן ואי ס"ד מלכות הוי בירוש' וא"כ אם מת אביו ירית לי' מלכותא ממילא ככל ירוש' דממילא ומזה הוכיח החת"ס שגם בן מלך צריך מינוי אם הבן הוא ממלא מקום אביו ואם הוא ראוי והגון להיות מלך נגיד ומצוה לעמו. הנה בדבר הזה בודאי צדקו דבריו שצריך הבן להיות ראוי למלך ולמלאות מקום