מצפה אריה תנינא חלק א פג

סימן נ' בפסחים א מ"ח ע"א בגמרא ודילמא לא היא ע"כ לא קאמר ר' יהושע התם דלא אמרינן הואיל אלא דאיכא חדא דלא חזיא לא לדידי' ולא לאורחין אבל הכא דחזי מיהת לאורחין אימא הכי נמי אמרינן הואיל וכ' רש"י ואי קשיא הא דאמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו כו' אלמא לית לי' הואיל ואי בעי מיתשל עלה אפילו לחומרא כ"ש הואיל דהכא לקולא לא דמי דהשתא מיהת לאו דידי' הוא ע"ש. ולכאורה יש להבין דמאי מהני סברא זו דהשתא מיהת לאו דידי' הוא הא כמו כן אפשר לומר דהשתא ליכא אורחין ומ"מ אמרינן הואיל מחמת דאפשר שיזדמנו אורחין כמו כן יש נמי לנו לומר דאפשר שישאל על חלתו ואדרבה דעל ידי שאלה יפקע תורת חלה מעיקרא ונעשה שלו למפרע ולמה לא סבירא לי' לר' יהושע דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה: ואת אשר אנכי אחזה בזה דהנה השאג"א בסי' פ"א הרבה לתמוה על שיטת הר"י שהביאו התוס' בפסחים דף כ"ט ע"ב ד"ה רב אשי דהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר בב"י וב"י משום דב"י הוי לאו הניתק לעשה כמו דאמרינן בפסחים דף צ"ה ע"ב דאיך יפרנס הך מתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דפליגי התם ר' אליעזר ור' יהושע אי עוברין עליו בב"י וב"י תיפוק לי' דהוא משהה את החמץ כדי לבערו ע"ש. ולפענ"ד נראה בישוב קושיא זו דממתניתין אינו מוכח כלל לדחות שיטת הר"י ז"ל דהנה בחולין דף קמ"א בפרק שילוח הקן איתא אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח ופריך טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לא"ה הוי אמינא דלדבר מצוה שפיר דמי עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה כו' ע"ש והנה ראיתי בספר מנחת חינוך במצות שילוח הקן שכ' דאין ליקח האם על הבנים לצפורי מצורע אפילו לעשותה משולחת והביא כן בשם היש"ש וכתב הטעם דבכל רגע ורגע חייב לשלח ועוד הא כתיב תשלח ולכאור' יש לתמוה מהגמרא הנ"ל דא"כ מאי פריך הש"ס טעמא דכתיב תשלח כו' הא איצטריך תשלח לאשמועינן שלא ליקח אותה אפילו למשולחת לצפורי מצורע דיקיים ג"כ בה מצות שילוח הקן ואפ"ה אסור ולכאור' זהו קשיא גדולה ונראה דמוכח מזה דגם אי יעשה ממנה משולחת לצפורי מצורע לא יהא מתוקן הלאו דלא תקח האם על הבנים דבשלמא כשהוא משלח משום שצריך לקיים מצות שילוח הקן בלבד הוא מתקן ע"י השילוח הלאו שעבר אבל כשהוא משלחה בתורת צפורי מצורע דגם בלא תיקון הלאו דלא תקח האם על הבנים נמי הי' מחויב לשלחה שוב אינו מתקן הל"ת שעבר ויותר מזה כתב הר"ן בפרק ג' דר"ה אמתניתין תקע בראשונה ומשך בשני' בשתים אין בידו אלא אחת דאפילו למ"ד מצות אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא דוקא תוקע לשיר שהוא חול ואין כונתו לשם מצוה כלל ולפיכך אינה מעכבת מלחול מצוה באותה תקיע' אבל מי שמכויון תקיעתו למצוה אחת כמתעסק שהוא מכוין למצוה לחנך את התינוקות אין תקיעתו עולה למצוה אחרת ודמיא האי מילתא להא דאמרינן בריש זבחים דף ג' דמינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה ע"ש ועיין בישוי"ע א"ח סי' תרנ"א שהביא דברי הר"ן הנ"ל דאי לולב צריך אגד אין לצאת בהגבהה אחת לשתי מצות למצות אגד ולמצות נטילת לולב ע"ש ועיין בסוכה מ"ד ע"ב דפליגי רב הונא ורב חסדא דרב הונא סבר דאין יוצא אדם ידי חובתו בערב' שבלולב אפילו אגבהה והדר אגבהה ור"ח סבר דיוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ע"ש ואנן קי"ל כרב הונא עכ"פ לענין לאו הניתק לעשה בודאי מסתברא' לומר דבעינן שיקיים את העשה כדי לתקן את הלאו וכלישנא דהש"ס מכות דף ט"ו לנתוקי לאו הוא דאתי אבל כל שעושה אותה לשם דבר אחר כמו בכה"ג שמשלח את האם בתורת צפורי מצורע לא תיקן בזה הלאו כלל ולהכי שפיר קאמר הש"ס בחולין שם עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולפ"ז ניחא שפיר קושית השאג"א דבחלה טמאה אי משהה חמץ כדי לבערו שפיר עובר בב"י וב"י גם לשיטת הר"י ז"ל כיון דחלה טמאה בלא"ה מצותה בשריפ' כדאמרינן בשבת דף כ"ה כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף תרומ' שנטמאת א"כ אינו מתקן כלל ע"י שריפת החמץ הלאו דב"י כיון שבלא"ה מצותה בשריפ' ולאו לנתוקי ל"ת דב"י קא אתי ומעתה שפיר ניחא הא דלא סבירא לי' לר' יהושע דאמרינן הואיל. אי בעי מיתשיל עלה דאדרב' כשישאל על החלה ותחזור לטבלה לא יעבור כלל בב"י וב"י דשוב נימא דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר על ב"י וב"י דאי ישאל על החלה לא יהי' בשריפ' משום חלה וכשישרף מחמת חמץ יתקן את הלאו שעבר לכן גם קודם שישאל לא שייך לומר שיעבור בב"י וב"י מחמת האי סברא דהואיל אי בעי מיתשיל עלה כיון דאחר שישאל כמי לא יעבור בב"י וב"י. וטעמא דר' אליעזר דס"ל דעובר בב"י וב"י משום דאי בעי מיתשיל עלה יש לומר דגם הוא ס"ל כר"י דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו רק סבר דנהי נמי דכשישאל לא יעבור עליו בב"י מ"מ עכ"פ יהא חשוב ממונו השתא נמי ממונו הוא וכיון דהשתא לא הוי ניתק לעשה עובר בב"י וב"י ור' יהושע סבר כיון דכל עיקר אתה באת רק מטעם הואיל אי בעי מיתשל וכיון דלאחר שישאל אינו עובר אי אתה מצית להחמיר עכשיו כשאינו שואל יותר מבתר שישאל עליו: ועפי"ז ניחא לי מה שהוקשו בתוס' ד"ה הואיל בהא דאמרינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה אמאי לא אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עלה ממונו הוא ע"ש ומאי קושיא הא אנן קי"ל דר"א ור' יהושע הלכ' כר' יהושע דר' אליעזר שמותי הוא ולפי הנ"ל ניחא דיש לומר דדוקא הכא סבר ר' יהושע דלא אמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה משום דהוה משהה חמץ כדי לבערו אבל התוס' הקשו הא אי משהה חמץ של הקדש שלא ע"מ לבערו צריך להיות דעובר עליו מטעם הואיל אי בעי מיתשל עלה. והנה בספרי מצפה ארי' סי' מ"ג הארכתי בדברי ר"י הנ"ל במה שהרבה השאג"א לתמוה עליו חדא דאיך מותר לעבור על הל"ת לכתחלה ע"מ לקיים העשה דאף דאיתא בחולין דף קמ"א כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא כו' היינו רק בדיעבד אבל לכתחלה בודאי אסור שהרי בגזילה מצינו חבול ישיב רשע גזילה ישלם אע"פ שגזילה ישלם רשע הוא וכן מצינו לא תגנובו ע"מ למיקט עיין ב"מ דף ס' ע"ב והנה כבר הארכתי בספרי מצפה ארי' סי' הנ"ל דאין כונת הר"י היכי שבידו לשורפו רשאי להשהות אלא דוקא היכי שאין עכשיו בידו לשורפו מפני שהוא יו"ט ע"ש ועתה הנני אוסיף במאמרים דטעמו של הר"י הוא משום דאנן קי"ל דבחמץ בביטול בעלמא סגי ועיין בר"נ ריש פסחים שביאר הטעם מחמת דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו ועיין ברמב"ן ז"ל בחידושיו לפסחים שכ' לפיכך שהסכימה דעתו לדעת התור"ה ורוצה לבטלו שלא יהא בו דין ממון שהוא מוציא מרשותו שוב אינו עובר עליו ועוד הוסיף שם לומר בזה הלשון ואפשר נכון הוא לומר כדברי רש"י דנפקא לן ממדרש דתשביתו ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף והרי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו כו' ע"ש. א"כ לפ"ז י"ל דכשמשהה חמץ ע"מ לבערו הרי אין לך ביטול יותר מזה שהרי הוא בעיניו כעפר ואפר והרי הסכימה דעתו לדעת התור' ושוב אינו עובר עליו בב"י וב"י זהו כונתו של הר"י ז"ל במ"ש והטעם דב"י הוא ניתק לעשה ואין הכונה דכששורף יקיים העשה אלא גם עתה מה שמחשב להשהות כדי לשרפו זהו גופא אתחלתא של קיום העשה דהשבתת שאור. לפ"ז לא קשה קושית השאג"א מגזילה ושילוח הקן