מצפה אריה תנינא חלק א פב

והנה בספר ברכת רצה סי' צ' נתקשה מו"ח ז"ל היכי מיירי האי סוגיא דהכא אי בנטל ע"ד שסבור שהשופר שלו הא כתב התוס' בקדושין דף נ"ה דבכה"ג אינו מעל אלא לפי טובת הנאה אבל אינו יוצא לחולין כלל ואיך אמר רב יהוד' כיון דמעל יצא לחולין ואם מיירי שסבור שהשופר הוא של חבירו ונטלו ע"מ לשלוח בה יד דהוה גזלן הא בכה"ג מעל תיכף בהגבהה משום דרצה להוציא מרשות לרשות כמו שכתבו התוס' שם ובב"מ דף צ"ט ע"א ובהגהותי שם במלחמות ארי' כתבתי שגם אנכי הקשיתי כן וכן אח"כ נדפס ספר מנחת חינוך וראיתי שגם הוא ז"ל עמד על קושיא זו אמנם בהגהותי שם כתבתי לתרץ ולחלק דהא שכתבו התוס' בסבור שהוא של חבירו והגביהה ע"מ לשלוח בה יד יצא עם ההוצאה הכל לחולין זהו דוקא בגוונא שאפילו בלא הגבהתו עכ"פ הי' מועיל בשעת השימוש כגון נטל קרדום לחתוך שאם לא הי' מועל על הגבהה הי' עכ"פ מועל על השימוש מה שחתך בו להכי אמרינן דנתחייב למפרע אשעת הגבהה אבל הכא שנטל ע"מ לתקוע בו תקיעת מצוה ולרבא דאמר דלא יצא משום דכי תקע באיסורא קא תקע וממילא אינו מועל על התקיע' שוב אי אפשר לומר דמועל על הגבהתו כיון דהוה הגבהה בטעות שהיא הגביה ע"מ לצאת ידי מצוה וזה דבר שאי אפשר ואע"ג דאי נימא דמעל על הגבהה שוב יצא השופר לחולין תיכף בהגבהתו ושפיר יוצא ידי מצוה מ"מ כיון דהגבהה תליא בהפעול' והפעולה מצד עצמה לא מתקיימת לא מיחשיב הגבהה הוצאה מרשות לרשות והבאתי ראי' מש"ס קידושין דף נ"ג ע"ב דאמר רב חסדא אשה אינה מתקדשת מעות האיך יוצאין לחולין וכעין זה כתבתי שם בהגהותי סי' צ"א לתרץ דברי רש"י ז"ל בחולין דף מ' ע"א בסוגיא דרבוצה מקושית התוס' שם ד"ה רבוצ' ומשם תדרשנו כי אין כאן מקומו. מעתה מוכח לפי"ז כמ"ש דלרב יהוד' דסבר מצות להנות ניתנו גם להכלבו בטלה הנאת התקיע' לגבי הנאת מצוה דאי נימא דלא בטלה א"כ שוב יצאה לחולין ע"י הגבהתו כיון דהנא' זו לא תליא בהגבהה ודמיא לנטל קרדום לבקע בו אם סבור שהוא של חבירו יצא לחולין עם הגבהתו לגמרי ומאי פריך רבא אימת מעל לבתר דתקע הא כבר נעשה חולין תיכף בשעת הגבהה אלא מדפריך רבא ש"מ דס"ל דלרב יהוד' דסבר מצות להנות ניתנו בטלה הנאת התקיעה הנאת מצוה וכנ"ל: ולפי האמור מיושב שיטת הכלבו דלא קשה ממאי דאמר רבא דיוצאין בשופר של עולה מטעם דמצות לה"נ הא מ"מ נהנה בתקיעתו משום דאי מצות לאו ליהנות ניתנו הא לא בטלה הנאת התקיע' א"כ שוב מעל תיכף משעת הגבהה דהא מיירי בסבר שהוא של חבירו ונתכוין להוציא מרשות לרשות ע"י שליחות יד יצאה לגמרי לחולין ע"י ההוצאה ובשעת התקיע' כבר היא חולין לגמרי ובהיתר תוקע ודו"ק: אבל עדיין לא נח בזה משלמים דסבר רבא דיצא בשופר של שלמים ולשיטת הכלבו הא נהנה ע"י התקיע' אך באמת משלמים בלא"ה לא קשה דהא כבר הקשה הישוי"ע אשיטת הכלבו הא הוה לא אפשר ולא קא מכוין וק"ל בפסחים דף כ"ה ע"ב דשרי אלא עכצ"ל דהכלבו הא קאמר במודר הנאה משופר ובקונמות הא ק"ל דיש מעילה בקונמות וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהל' מעילה הל' ט' ובפסחים דף ל"ג ע"א איתא דבמעיל' אין חילוק בין שוגג למזיד ובין מתכוין לשאינו מתכוין אבל בשלמים דלאו בני מעילה הוא מודה הכלבו דשרי לתקוע בו משום דהוה לא אפשר ולא קא מכוין ולפי"ז הוצרך שפיר רבא לאשמועינן דמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיע' של מצוה דבנודר דאף דקי"ל דיש מעילה בקונמות מ"מ כיון דאין לקונמות פדיון אינו יוצא לחולין כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ה ע"א וכן הוא ברמב"ם שם דאין לה פדיון א"כ לא דמי לשופר של עולה דהתם יצאה לחולין למפרע משעת הגבהה משא"כ בנודר משופר דגם בשעת התקיע' אסור בהנאה ודו"ק: אבל עדיין קשה אמאי יצא בשופר של ע"ז הא לשיטת הכלבו הא נהנה והנה לגירסא שלפנינו דבעל המימרא הוא רב יהוד' שפיר ניחא דלדידי' מודה הכלבו דהנאת התקיע' בטל' להנאת המצוה אבל התוס' ד"ה ר"י הקשו דמ"ש שופר של ע"ז משופר של שלמים דאמר ר"י לא יצא משום דמצות להנות ניתנו ור"ח גורס רבא ולא רב יהוד' ולפי גירסת ר"ח שוב קשה על הכלבו בשופר של ע"ז דלמה ס"ל לרבא דיצא הא נהנה בתקיעתו אבל לפענ"ד יש לישב הגירסא שלפנינו רב יהוד' דהנה התוס' בסוכה דף ל"א ע"ב ד"ה באשרה הקשו מסוף פרק כיסוי הדם דאמרינן שופר של ע"ז אם נטל לא יצא ותירצו דבפרק ראוהו ב"ד מיירי בע"ז של נכרי שיש לה ביטול ובפרק כיסוי הדם מיירי בע"ז של ישראל דאין לה ביטול וכתותי מכתת שיעורי' להכי לא יצא. ור"ת מפרש דבר"ה מיירי לאחר ביטול ובפרק כיסוי הדם מיירי קודם ביטול וע"ז הקשו דא"כ למה מחלק בין שופר של ע"ז לשופר של עיר הנדחת הא בע"ז גופא יש לחלק בין קודם ביטול לבין לאחר ביטול ע"ש ובאמת דוחק גדול לומר הכי כיון דבשני המקומות בר"ה ובחולין נקט סתם שופר של ע"ז. ולדעתי י"ל דהנה הר"ן בפרק ר' ישמעאל אמתניתין ע"ז של נכרי אסורה מיד הביא דהרמב"ן ז"ל מסתפק במשמשי ע"ז דישראל אי יש להם ביטול או אין להם ביטול דמי אמרינן משמשין ממשמשין דנכרי גמרינן מה התם יש להם ביטול אף הכא נמי יש להם ביטול או דילמא מינה גמרינן וכן כתב רש"י ז"ל בהדיא ולדעת רמב"ן אפשר שיש לו ביטול אפילו ע"י ישראל בע"ז שלו ולהכי שופר של ע"ז שנטלו ישראל לצאת בו ידי מצוה אין לך ביטול ע"ז יותר מזה דהא משתמש בו לשם שמים ובזה עוקר שם ע"ז ומשו"ה ממילא יוצא בו דביטול ע"ז ועשיית המצוה באין כאחד אולם זה אינו אלא לרב יהוד' אבל לרבא דפריך לרב יהודה בשופר של עולה אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא קא תקע הכא נמי יש לומר אימת יצא לבתר הביטול כי קא תקע באיסורא קא תקע ולא יצא ולפי"ז בפרק כיסוי הדם קאי אליבא דרבא ומשו"ה סבר דבשופר של ע"ז לא יצא מטעם כתותי מכתת שיעורי' אבל רב יהוד' לשיטתי' סבר דבשופר של ע"ז אם תקע יצא כמו בשופר של עולה: והנה התוס' בסוכה הקשו עוד דאי גרסינן רב יהודה למה לי' למימר דשופר של עיר הנדחת דלא יצא מטעם כתותי מכתת שיעורי' תיפוק לי' הא איהו סבר מצות ליהנות ניתנו ולא יצא מטעם איסור הנאת מצוה. ונ"ל די"ל עפ"י שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' עכו"ם פרק ד' הלכ' י"ג בעיר הנדחת דקדשי בדק הבית יפדו ואח"כ שורפין אותן שנאמר שללה ולא של שמים ובהשגות כתב לא ידעתי למה שורפין אותן שלל שמים הוא ולא חל עליו איסור והכ"מ כתב ע"ז וי"ל דס"ל לרבינו דבהמות עיר הנדחת מקרי וארי דהקדש הוא דרכיב עלה וכיון דנסתלק ארי דהקדש חל עליו מיד איסור עיר הנדחת ע"ש א"כ לרב יהוד' דסבר דיוצאין בשופר של עולה ולא חייש למה דפריך רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא קא תקע והיינו מטעם דסבר דשניהם באין כאחד א"כ יש נ"מ דאי משום דמצות ליהנות ניתנו ליכא בשופר של בדק הבית איסור לתקוע דכ"ז שהוא הקדש לא חל איסור עיר הנדחת ואחר שתקע ומעל ויצא לחולין כבר יצא בו ידי מצוה ומכל מקום מטעם כתותי מ"ש פסול משום דכיון דעומד לפדות ולשרוף ואחרי שיש נ"מ בין הני תרי טעמים משו"ה קאמר רב יהודה הטעם דכתותי מכתת שיעוריה: