מצפה אריה תנינא חלק א פא

ועלה על לבי לישב עפ"י דברי התוס' בסוכה מ"א ע"א ד"ה הילך שכתבו אהא דאמר רבא הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא וזה לשונם ולא דמי לתנאי ומעשה בדבר אחד כההיא דגיטין ע"ה בעל מנת שתחזיר לי את הנייר דהתם התנאי והמעשה סותרים זה את זה ע"ש. ולכאור' יש לתמוה אמאי לא דמי הא ממש דמי להדדי ולא עוד אלא שהתוס' בקידושין דף ו' ע"ב ד"ה לא הקשו ג"כ קושיא זו ותרצו התם לא הוי מסקנא הכי אי נמי יש לומר הא דלא מהני תנאי ומעשה בדבר אחד היינו כשאינם סותרים זה את זה דהתם ס"ד דכל האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי ונמצא שאינה מגורשת עד שתחזיר הנייר אבל הכא סבר דהאומר על מנת כאומר ועכשיו דמי ע"ש הרי בהדיא דהסוגיות פליגי אהדדי ואיך כתבו בסוכה דלא דמי: ויש לישב דכונת התוס' דרבא מיירי באומר בפירוש מעכשיו אבל התוס' לא הזכירו כלל מזה אבל לפי עניית דעתי יש לומר בישוב דבר זה דהתוס' דסוכה סברי להלכה דאם נימוק הבשר מבפנים כשר וה"ה דלא בעינן שיהא שלו וסגי רק בקליפה החיצונה עם חדרי הזרע שיהי' שלו אבל בשר האתרוג לא בעינן שיהא שלו ואין ומעכב אם בשר האתרוג אינו שלו משו"ה אפילו אם תנאי ומעשה בדבר אחד תנאי בטל ומעשה קיים מ"מ לא בטל אלא במה שסותר המעשה אבל חלק התנאי שאינו סותר להמעשה פשיטא דקיים ומשו"ה הי' מחויב להחזיר לו אחר יום הראשון עכ"פ בשר האתרוג וכשלא החזירו לא יצא דבחלק הבשר התנאי קיים ואם לא קיים התנאי בטל המעשה דהמעש' הי' בקליפה החיצוני' וחדר הזרע בלבד אבל התוס' בקידושין לא סבירא להו הכי אלא בעינן שיהי' האתרוג כולו שלו וגם הבשר שייך להמעשה משו"ה בטל כל התנאי ואין צריך להחזיר לו מאומה מן האתרוג משו"ה מוכרחים לומר דהסוגיות פליגי: ולפי המור שפיר ניחא קושית התוס' דאמאי לא מפרש הטעם דתרומה טמאה פסול משום כתותי מיכתת שיעורי' הא לא שייך אלא כשכל האתרוג הוא תרונה אבל מתניתין הא סתמא קתני אפילו אם אמר חוץ מקליפה החיצונ' וחדרי הזרע ובכה"ג לא יספיק למיפסל משום כתותי מיכתת שיעוריה דהטעם דכתותי מיכתת שיעוריה הוא משום דהעומד לשרוף כשרוף דמי והכא אם הבשר הוא שרוף האתרוג לא מיפסל כלל דמה לי נימוק ומה לי שרוף כיון דעכ"פ הקליפ' החיצונה עם חדרי הזרע קיימים שפיר כשר. אבל זה אינו דא"כ גם הטעם דהיתר אכילה לא יספיק למיפסל בכה"ג דהא נחשב כשרוף מטעם כתותי מיכתת שיעורי' שוב לא איכפת לן מה שאין לבשר האתרוג היתר אכילה דכמאן דליתא דמי וע"כ גם להטעם דבעינן היתר אכילה מיירי מתניתין שכל האתרוג הוא תרומה טמאה ובכה"ג דוקא פסול שוב קשה דהו"ל לומר הטעם דכתות' מיכתת שיעורי' אבל למ"ד דבעינן דין ממון פסול בכל גווני דהש"ס סבר דאף אם נימוק הבשר כשר מ"מ כשהוא בעין צריך להיות כל האתרוג שלו ואם הבשר של אתרוג הוא תרומה טמאה פסול דעל זה לא מהני הסברא דכיון דנתיתי מיכתת שיעורי חשוב כשרוף כאלו ליהא שהרי נותר הוא בשריפ' ומ"מ איכא מעילה כמו דאיתא בהדי' במתניתין כריתות דף י"ג יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ה' חטאות ואשם אחד ולא אמרינן כיון דנותר בשריפה כתותי מיכתת שיעורי' דקדושת הגוף שאני ע"ש בתוס' והכא נמי דתרומה דהוי קדושת הגוף לא נתבטל תורת דמים ע"י הטעם דכתותי מיכתת שיעורי' ועי' ביצה דף ל"ח ע"ב בתוס' ד"ה הכי שכתבו אליבא דרב ספרא דאיסור דשייך בו ביטול כמו נבילה דאינו בא מחמת ממון בטל שפיר אע"ג דיש לה בעלים מ"מ האיסור בטל אבל איסור רבא מחמת ממון כמו איסור תחומין שבא ע"י ממון של הבעלים ושם בעליו עמו לא שייך בי' ביטול זהו תוכן סברתם הכי נמי כיון דהאיסור שאינו יוצא בי' הוא משום דבעינן שיהא ממון של הבעלים לא שייך לומר כיון דמצד הדין טעון שריפה וכתותי מיכתת שיעור' אין לחשב ממון של הבעלים או דנימא דהוי כמאן דליתא דשם תרומה עליו רק הס"ד פריך דגם לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ופטור מן החלה מ"מ אתרוג של מעשר שני יוצאין בו כיון דהוי שלו לאכיל' וכמסקנא דהתם דדוקא מחלה פטור דאיכא תרי מיעוט' משו"ה פריך דלמה אינו יוצא בתרומה טמאה דחזיא להסקה ודמי למעשר שני אליבא דר' מאיר והתרצן משני דרב אסי לשיטתי' דגם באתרוג של מעשר שני אליבא דר' מאיר אינו יוצא בו וא"כ ה"ה בתרומה טומאה וכנ"ל: סימן מט ר"ה דף כ"ח ע"א אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה דבת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לה לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו ולא נפקי לחולין מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקט אלא אמר רבא אחר זה ואחד זה לא יצא הדר אמר אחר זה ואחד זה יצא מצות לאו ליהנות ניתנו. עוד איתא התם המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיע' של מצוה המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה המודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת ע"ש. והנה בספר הכלבו כתב בשם הגאון דהא דמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו היינו שאדם אחר תוקע לו אבל המודר בעצמו אסור לתקוע בו שיש בני אדם שנהנין כשהן עצמן תוקעין וכן פסק המחבר בהל' ר"ה סי' תקפ"ו סעיף ח' וספר כפות תמרים ושאר האחרונים תמהו ע"ז מהא דאמר רבא אחד זה ואחד זה יצא הא עולה ושלמים אסור לכל העולם והתוקע נהנה בתקיעותיו ומ"מ יצא: עוד הקשה הכ"ת לשיטת הטור דס"ל דאם שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה ובסוף לבדו הי' שיעור תקיע' יצא א"כ מאי פריך רבא אימת מעל לבתר דתקע הא תיכף בתחלת תקיע' אף דלא יצא ידי מצוה הא עכ"פ נהנה בתקיעותיו לשיטת הכלבו ויצא לחולין וכשתקע בסוף שיעור תקיעה יצא ידי מצוה: והנה לדידי עוד קשה לפימ"ש התוס' ד"ה המודר הנאה ממעיין הא דאיצטריך לאשמועינן המודר הנאה מחבירו ישופר דס"ד אמינא דרק במודר הנאה מחבירו הוא דשרינן לתקוע לו משום דסתם נודר מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כו' ועיין במהרש"א מ"ש שם ואנכי לא אבין ל"ל הנודר הנאה משופר הא פשיטא דלא גרע משופר של עולה ושלוים דכבר אשמועינן רבא דיצא כמו כן הנודר הנאה משופר וזהו קושיא גדולה ולא ראיתי מי שעורר בזה. ונראה לפענ"ד בישוב כל הקושיות דהא דכתב הכלבו בשם הגאון דאנשים הכנהנים בתקיעתן אסור לתקוע משום דס"ל להגאון ז"ל דהא דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו קאי רק על הנאת המצוה אבל אם יש לו הנאה אחרת בהדי מצוה לא דלא כהסוברים דגם הנאה אחרת בטל לגבי מצוה זהו רק למ"ד מצות לאו לה"נ והנאת המצוה לא חשיב הנאה כצל לכן ליכא למימר דהנאה אחרת בטל אבל לרב יהוד' דסבר מצות להנות ניתנו ובודאי אין ערך שאר הנאות לגבי הנאה המצוה דאין לה שיעור כלל כמו דכתיב הנחמדים מזהב ומפז לדידי' גם הכלבו י"ל דמודה דהנאה אחרת בטלה לגבי המצוה ולא חשיב הנאה דוגמא לזה כתבו התוס' בשבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי דצורך הדיוט בטל לגבי צורך גבוה וכן נור דבטל לגבי צורך מצוה וחשיב כמאן דאינו ומטעם זה אין שורפין תרומ' טמאה ביו"ט אע"ג דמסיק תחת תבשילו ע"ש: