מצפה אריה תנינא חלק א עט

נבלות ב"ד מצווין להפרישו ומשני כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים עיי"ש ואמאי לא משני דה"ק דאותן המוזהרים עליו אסור לספות לי' בידים אלא מוכח מזה דכיון דהשתא קיימינן דהוי רק דרבנן מותר לספות לי' גם בידים וזהו ראי' נכונה אולם אכתי לא מיתרצת בזה הא דאמרינן גבי יתומה שנדרה בעלה מיפר לה דקטן אוכל נבילות הוא דהא התם קיימינן דהוי דאורייתא וכמ"ש ואיך מותר לספות לה בידים. אבל נראה לפענ"ד די"ל דהכא שאני דאף דבכל איסורים אמרינן דגם למ"ד דאין ב"ד מצווים להפרישו מ"מ אסור לספות לקטן בידים כדאמרינן ביבמות לא תאכלום לא תאכילום גבי איסור נדר שאני דבאמת יש לברר במאי פליגי הני מ"ד בקטן אוכל נבלות אי ב"ד מצוויין להפרישו אי לא. ונראה לי דהטעם בזה דבסברא זאת פליגי דמ"ד דבכל איסורי תורה קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו סבר דהאיסור הוא לקטן כמו לגדול ואף דקטן עצמו לא הוי בר עונשין מ"מ מחויבין הב"ד להפרישו כמו שמחויבין הב"ד להפריש הגדול שלא יאכל דבר האסור ולמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו ורק לספות לי' בידים אסור סבר דלקטן עצמו ליכא איסור כלל מה"ת והא דאסור לספות לי' בידים אינו משום דגורם הוא להקטן לעשות איסור דלגבי קטן ליכא איסור כלל אלא האיסור הוא להגדול עצמו דכמו שגזרה התור' שלא יאכל בעצמו דברים האסורין כמ"כ גזרה נמי התורה שלא להאכיל נמי לקטן ומשום איסור' דגדול הוא דרכיבא עלה וכ"ז בשאר איסורין אבל בנדר בשלמא למ"ד דקטן או"כ ב"ד מצווין להפרישו שפיר נדר לשאר איסורין דחל נמי על הגדול שלא להאכילו מה דאסור לו דאין לחלק בין נדר לשאר איסורין אבל אי נימא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו לפ"ז מה דאסור להאכיל דבר איסור לקטן בידים אינו משום למנוע את הקטן מאכילת דבר האסור אלא האיסור מורכב על המאכיל כאוכל דכמו שאסרה התור' לאכול דבר איסור כן אסור להאכיל דבר איסור לאחרים והוא בכלל דלא תאכל יש לחלק בין איסור הבא מאליו לאיסור נדר שהוא איסור הבא מחמת עצמו. דוגמא לזה כתב הר"ן ז"ל פ"ג דשבועות לענין חצי שיעור דקיימ"ל דאסורין מה"ת לר' יוחנן ואפי' ר"ל דפליג מודה דאסור מדרבנן דה"מ איסור דאורייתא אבל הכא איסור הבא מעצמו הוא וכיון שלא נתכוין אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא וכך הדין בקונמות כו' עיי"ש א"כ ה"נ י"ל הך סברא שמה שאסור מחמת נדר משונה משאר איסורי תורה משום שנדר הוא איסור מחמת עצמו וכיון דמה שאסר הקטן על עצמו בנדר אין להגדול שום שייכות בזה והוא בעצמו מותר לאכול ולפי הסברא הנ"ל דגם לגבי הקטן ליכא איסור שפיר מותר לספות להקטן בידים: ועפ"י האמור נרוויח לן ליישב מה שהקשו התוס' שם ד"ה כגון וא"ת ואמאי לא מוקי כגון שאכל הוא בעצמו לכשהגדיל והוה ניחא טפי דזדון שבועה לא מתוקומי אלא כשאכל הוא בעצמו דאפילו נשבע שלא יאכלו אחרים אין בכך כלום כ' ע"ש שתירוצם דחוק. ולפי הנ"ל י"ל דכונת הש"ס כך הוא דלעולם מיירי כשאכל בעצמו דומיא דזדון שבועה ומיירי כשספו לי' בידים דאסור מן התור' אך זהו רק למ"ד הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין ולדידי' אסורין אחרים. ליתן לקטן בידים אבל למ"ד הקדיש הוא ואכלו אחרים אין לוקין ליכא על אחרים איסור להאכיל לקטן בידים ואתי שפיר דדמי לזדון שבועה דמיירי שאכל בעצמו ודו"ק, סימן מח בסוכה ל"ה ע"א בתוס' ד"ה לפי שאין בה היתר אכילה הקשו דאתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה דמצותן בשריפ' ליפסל מטעם דכתותי מיכתת שיעורי' ולמה לן טעמא דהיתר אכיל' וי"ל דודאי לא הי' צריך אלא נחלקו בהנך טעמא לענין ערלה משום דנפקא מינה לענין מעשר שני והקשה המהרש"א ע"ז דאמאי שבק המתרץ סברת המקשה דמ"ד דבעינן דין ממון לא בעי היתר אכיל' דהא דתרומה טמאה פסול' משום דצריך שריפ' וכתותי מיכתת שיעוריה ע"ש: ונראה לישב ומקודם נפרש שנוי' דהש"ס דאמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו מעשר שני בירושלים אליבא דר' מאיר דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא ולכאור' יש לתמוה הא במתניתין תנן בהדי' דאתרוג של מעשר שני לא יטול ואם נטל כשר וזהו דלא כר' מאיר א"כ איך פליגי הני אמוראי בטעם דשל ערלה ושל תרומ' טמאה מה דתני במתניתין משום דאיכא בינייהו אליבא דר"מ ומצאתי שכבר עמד בזה בספר זית רענן: ונ"ל לישב עפ"י מה שכתבו התוס' בשבת כ"ד ע"ב ד"ה לפי בשם ריב"א דמשו"ה אין שורפין שמן שריפה ביו"ט כמו שאין שורפין קדשים ביו"ט אע"ג דשמן שרפה מותר להסיק תחת תבשילו משא"כ קדשים דאסור ואיך קא מדמה הש"ס שמן של תרומה טמאה לקדשים דאטו תרומה משום שיש מצוה בשריפתו מגרע גרע ואומר ריב"א דודאי גרע דכיון דאסרה התור' כל הנאות רק הבערת שריפה א"כ הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעורה ולהכי לא דחיא יו"ט מדי דהוה אנדרים ונדבות דאין קריבין ביו"ט למ"ד משלחן גבוה קא זכו וכן שתי הלחם דאין אפייתן דוחה יו"ט אעפ"י שיש בזה אכילת אדם משום דעיקרן לצורך גבוה ור"י פליג ע"ז דלא שייך בתרומה טמאה לומר משום דמשלחן גבוה קא זכו ע"ש. ומעתה לפי שיטת הריב"א יש להקשות דמאי פריך הש"ס בסוכה למ"ד דבעי דין ממון הא תרומה טמאה מסיק תחת תבשילו הא לשיטתי' שפיר יש לומר דהסקה זו לא חשיב דין ממון שיהא מיקרי לכם דחשיב ממון גבוה דמשלחן גבוה קא זכו כמו קדשים והיא קושי' גדולה ויש לומר דבאמת הס"ד ידע מזה והי' סבור דלא כרב אסי אלא אתרוג של מעשר שני גם לר"מ דסבר ממון גבוה הוא יצא ורק לענין לפוטרו מן החלה סבר ר"מ דממון גבוה הוא משום דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני וכמו דאית' התם בגמ' בהדיא דקאמר לימא מסייע לי' לרב אסי עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר"מ ודחי שאני התם דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני ע"ש. אבל לצאת ידי אתרוג או ידי מצה גם לר"מ שפיר יוצאין בו אע"ג דהוה ממון גבוה מ"מ כיון דמותר באכיל' חשיב לכם ולא דמי לקדשים וכדעת הר"י ז"ל שהובא שם בתו' שבת הנ"ל דפליג על הריב"א וס"ל דמה דאין שורפין תרומה טמאה בי"ט אינו אלא מדרבנן ולא דמי לקדשים כן הי' דעת הס"ד דהש"ס גבי מע"ש אליב' דר"מ דאע"ג דס"ל דממון גבוה הוא לא הוה לגמרי ממון גבוה כמו קדשים אלא רק לפוטרו מן החלה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני חשיב מע"ש קצת ממון גבוה וממילא גבי תרומ' טמאה לכו"ע דאע"ג דמצוה לשורפו מ"מ כיון שיש בו היתר הסקה מקרי לכם ויוצאין בו אתרוג וע"ז מתרץ הש"ס דאיכא בינייהו מעשר שני בירושלים אליב' דר"מ והיינו דר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ס"ל דאין יוצאין בו ידי מצות אתרוג או ידי מצה דחשיב לגמרי ממון גבוה כמו קדשים וממילא גם לרבנן דפליגי במע"ש וס"ל דממון הדיוט הוא ובדיעבד יוצאין באתרוג של מע"ש ידי מצוה דחשיב לכם כיון דיש בו היתר אכילה מ"מ באתרוג של תרומ' טמאה אין לצאת בו כיון דמצותו בשריפ' ואסור בכל הנאות בטל הנאת הסקה לעיקר המצוה וכסברת הריב"א ז"ל: אמנם לכאורה יש להשיב דלפ"ז למה נחית התרצן מדעת הס"ד דמ"ד דבעי דין ממון לא בעי יש בו היתר אכילה ומה הכריחו לזה הא בלא"ה שפיר ניחא הא