מצפה אריה תנינא חלק א עח

ועוד אמינא דגם לדעת הרמב"ם ז"ל פרק ו' מהל' ממרים הל' י"א דאם אביו רשע נמי חייב הבן לכבדו נמי קשה דהנה בכתובות דף ל"ד ע"א איתא פלוגתא בהמבשל בשבת ור' יוחנן הסנדלר ס"ל דבמזיד אסור בין לו ובין לאחרים עולמית ובגמ' פליגי רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר דרבנן והקשיתי אמ"ד דאוריית' האיך הוה ס"ד לומר דאם אמר האב להבן שחוט לי בשל לי דשרי בשבת הא אסור באכילה משום מעשה שבת. ואפילו למה דמשני הש"ס דבלאו דמחמר נמי קשה הא אמרינן התם מ"ט דר"י הסנדלר ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה אי מה קודש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה ת"ל לכם שלכם יהא. ויש להקשות דלמה לן קרא דמעשה שבת מותר בהנאה. תיפוק לי' דאי אסור בהנאה הא הו"ל מקלקל וקי"ל כל המקלקלין פטורין גבי שבת אך באמת לא קשיא די"ל דמה שנאסר בהנאה ע"י חילול שבת גופא אין לפוטרו דאהכי חייבי' רחמנא כמו דאיתא בתמורה דף ד' ע"ב לרבא דס"ל דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומ"מ חייב דאהכי חייבי' רחמנא ה"נ דכוות' אבל הא קשיא דתיפוק לי' דמדאיצטריך קרא לאשמועינן דכיבוד אב ואם אינו דוחה את השבת ש"מ דמותר בהנאה דאי אסור בהנאה הא בלא"ה אין צריך לשמוע להזיק בידים כדאיתא ביו"ד שם דאינו מחויב לזרוק כיסו לים. אמנם י"ל דלפי הסד"א דכיבוד אב ואם דוחה שבת גם לר' יוחנן הסנדלר לא נאסר כיון דעשה דכיבוד דוחה ל"ת דשבת דהא בהתירא קא עביד ומעתה אם נימא דעכ"פ דאסור לאב ואם לצוות את בניהם לחלל שבת והמה מוזהרים עליהם כונו שמוזהרים על הקטנים ולאו ק"ו הוא שוב מסתברא דחשיב מעשה שבת באיסורא ואסור באכילה לר' יוחנן הסנדלר או בהנאה להס"ד אי לא הוה כתיב לכם ולמה לן קרא דכיבוד אב ואם אינו דוחה את השבת: אולם י"ל דאי לא הוה כתיב הך קרא דאת שבתותי תשמורו הוה אמינא דהקרא לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך בא להזהיר אב ואם על הגדולים שלא יצוו אותם לכבדם ע"י חילול שבת אבל קטנים לא הוה ידעינן להזהירם עליהם אבל השתא דכתיב את שבתותי תשמרו דלגדולים לא איצטריך על כרחך כי אתי קרא אתה ובנך על הקטנים הוא בא להזהירם ומ"מ צע"ק: ודע דיש לעורר על מ"ש המ"א שם בסי' שמ"ג ס"ק ג' דכל דבר שהוא משום מצוה ספינן לי' בידים כגון שמחנכין אותו לתקוע שופר בשבת והביא מ"ש התוס' פסחים דף פ"ח דמותר להאכיל פסח לקטן אע"פ שלא נמנה עליו משום חינוך מצוה ובספר דו"ח לרע"א מערכה ח' משיג עליו דשאני תקיעת שופר דרבנן אבל שלא למנוייו דאסור מדאורייתא מה מהני בזה חינוך ע"ש. ולפע"ד לפי מה דאית' בחגיגה דף ו' ע"א בעי רב ששת קטן חיגר לדברי ב"ש וסומא לדברי שניהם מהו ומוקי הש"ס לא צריכא בחיגר שיכול להתפשט ובסומא שיכול להתפתח ואמר אביי כל היכא דגדול מחויב מדאורייתא קטן נמי מחנכין לי' מדרבנן כל היכא דגדול פטור מדאורייתא מדרבנן קטן נמי פטור ועי' בתו' ד"ה בחיגר א"כ לפ"ז כיון דגדול אינו תוקע בשבת ואינו אוכל פסח שלא למנוייו גבי קטן נמי ליכא מצוה לחנכו וחידוש בעיני למה לא העירו כלל מש"ס דחגיגה הלזו וצ"ע: והנה בספר דברי שאול פרש' יתרו על הפסוק זכור את יום השבת לקדשו כתב ליישב קושי' התו' שבועות דף כ"ח בהא דאמרינן התם הני נשי הואיל ואיתנייהו בשמירה איתנייהו בזכירה ונימא איפכא הואיל ולתנייהו בזכירה לתנייהו בשמירה וע"ז כתב הוא ז"ל דמאי קושיא הא כתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך הרי בהדי' דנשים מצוות על השמירה. אמנם הדבר נכון דודאי האב מוזהר על שביתת בתו כמו שמצוה על שביתת בהמתו ועבדו ואמתו הנכרים וכ"ש על בתו רק שהמה בעצמם אינם מצווים ולא אבין דבריו דאיך מדמה בתו הגדולה שהיא ברשות עצמה לבהמתו. ועבדו ואמתו באמת המה מצווים בעצמם כמו בנו ובתו: סימן מז עוד בענין הנ"ל: הר"ן ז"ל בפ' בתרא דיומא כתב להוכיח דשאר עינוי דיו"כ חוץ מאכילה ושתי' אינו אלא מדרבנן מדתניא התנוקות מותרין בכולן ואי אמרת דהוא מדאורייתא איך שרי הא פשיטא דבחד יומא לא מסתכני וסיים וז"ל ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר שכל שהוא לצורכו של תינוק אעפ"י שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור מדרבנן אפילו בידים וכדמוכח בפ' יוצא דופן מ"ו ע"ב גבי קטנה שנדרה בעלה מיפר לה עיי"ש: ודבריו ז"ל תמוהים מאוד דהא בפ' יוצא דופן פרכינן בשלמא אי מופלא הסמוך לאיש דרבנן אתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן אלא א"א דאורייתא אתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא ומשני אמר ר"י אמר שמואל בעלה מיפר לה ממ"נ אי דרבנן דרבנן ואי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישן עיי"ש אלמא מהתם דאף דהוי מדאורייתא מ"מ מיפר לה בעל וקשה א"כ איך מותר לספות לה בידים ובאמת הרשב"א ז"ל בחי' ליבמות הקשה כן ותירץ דעיקר כוונת הש"ס כדמסיק התם דהא דהבעל מיפר לה הוא כדרב פנחס דכל הנודרת ע"ד היא נודרת עיי"ש עכ"פ דברי הר"ן ז"ל תמוהים מאוד ועוד דאם נימא דמופלא הסמוך לאיש הוי דרבנן הא אמרינן דאתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן וא"כ ליכא איסור כלל וכבר תמה ע"ז מרן חו"ז ז"ל הגאון בישוי"ע או"ח סי' קמ"ג ופלפל שם בזה בדרך רחוק וגם הביא בשם בנו מר חו"ז ז"ל הגאון מה שתירץ בזה ובדבריו יש לפקפק דמה שהקשה שם איך יכול הבעל להפר כיון דאין ב"ד מצווין להפרישה והיא מצית לאכול בלי הפרה לא הוי נדרי עינוי נפש לא נראה לי כלל דהא התם מיירי דהנדר הי' נמי לאחר שתגדל כמו דאמרינן התם בהדי' והא כי גדלה אכלה בהפרה קמייתא וא"כ שפיר חשוב נדרי עינוי נפש דלכי גדלה תהי' אסורה לאכול וא"ל דיפר לה אחר שתגדל ז"א כיון דהשתא הוא ביום שמעו צריך הוא להפר לה תיכף ביום שמעו ואם לא היפר חשוב הקמה הגע עצמך אשה שנדרה נדר לאחר זמן שלאח"כ צריך להפר לה ביום שמעו דוקא כיון דיכול להפר לה כמו דקיימ"ל ביו"ד סי' רל"ד דהבעל מיפר נדרי אשתו אעפ"י שלא חל הנדר ואף להחולקים אינו אלא היכי שתלוי במעשה אבל היכי שתלוי בזמן פשיטא דמצי מיפר קודם שתחול וכיון שיכול להפר פשיטא דחשיב יום שמעו ואם לא היפר הוי הקמה ושוב אינו מיפר והא דאמרינן התם מיפר לה בכל שעה ושעה הוא דוקא משום דאמרינן דאין הבעל יכול להפר קודם שגדלה ומשו"ה ל"ח יום שמעו אלא לאחר שגדלה אבל אם נימא דהוי דרבנן ומצי להפר פשיטא דאם לא היפר נדרה קיים וא"כ חשיב עינוי נפש וזה ברור. והנראה לפענ"ד בישוב דברי הר"ן ז"ל דהוכחת הר"ן ז"ל ממאי דאמרינן לעיל מיני' בהא דפריך לסייע לר"ה דאמר הקדיש ואכל לוקה מברייתא דקתני לפי שמצינו דהשוה הכתוב קטן לגדול לאיסור ובל יחל ודחי לאיסור בל יחל ופריך ממ"נ אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מילקי נמי לילקי ואי לאו דאורייתא איסורא נמי ליכא ומשני לאותן המוזהרים עליו ופריך ש"מ קטן אוכל