מצפה אריה תנינא חלק א עז

בר"ה דף י"ח ע"ב והלכך אלו רצה לעקרו לא מבטל דברי ב"ד שגדול ממנו הוא כו' ע"ש אולם אכתי הקושי' חזקה דמאיזה טעם רצה לעקור ת"ב אחרי שכבר נהגו הדורות חומרא בת"ב להתענות. ועי' לעיל בסי' כ"ח שכתבתי דרבי סבר דבזמנו שהי' המלך אנטינינוס שעשה הרבה חסדים לישראל ורבי הי' חשוב בעיניו עד מאד יש לחשוב הזמן הזה לזמן שיש שלום ע"ש: אך עוד נראה לפע"ד דיש לומר ע"פ מה דאית' בסוף פרק אלו מציאות דף ל"ג גמרא אין לך מדה גדולה יותר מזו ולעולם היי רץ למשנה יותר מן גמרא וקא פריך הש"ס אהדדי ואמר ר' יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו שבקי כו"ע מתניתין ואזלו בתר גמרא הדר דרש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא. וכתב רש"י ז"ל ששלח וקיבץ כל תלמידי ארץ ישראל וסידר כל הששה סדרי משניות ומשו"ה אמר הוי רץ למשנה ועי' בחידושי אגדות שכ' לפרש דמה שאמר גמרא אין לך מדה גדולה מזו זהו לגדולי ת"ח שיש בידם הרבה תורה אבל ללומדים קטנים שלא הגיעו למדה זו טוב יותר שיהי' רצים ללמוד משניות וזהו הי' תכלית כונת רבי מה שסידר רבי ששה סדרים משניות ואני מוסיף לומר שזה הי' תכלית טוב לא לבד לת"ח השוקדים על התורה אלא גם לבעלי בתים אשר המה טרודים בעסקם יקבעו שעה אחת ביום ללמוד מנשיות וזה הי' פעולת צדיק הגאון מהר"ל מפראג ז"ל כאשר הובא בהקדמתו של הגאון בעל תיו"ט בסדר זרעים שהתקין ללמוד בכל תפוצות ישראל שיעור קבוע משניות ע"ש ולפי האמור כל כונתו של רבינו הקדוש הית' להרביץ תורה בישראל והגדיל ישיבתו יותר מכל גדולי רבותיו שהי' מלפניו כדאית' בנדה דף ע"ב רבי ריש מתיבתא הוא ושכיחי רבנן קמי' וסידר משניות ששה סדרים שגם בע"ב יהי' להם כוח ללמוד. ובימיו הית' כל הארץ מלאה דעה והכל הי' לומדים תורה וכן איתא בב"מ דף פ"ו ע"א רבי ור' נתן סוף משנה וכתב רש"י שעד ימיהם אמרו איש את דבריו בבהמ"ד וכו' ולא היו מסכתות סדורות והם כללו האמור בדורות שלפניהם וסדרו את המסכתות ע"ש. ונראה דשם מסכת נתחדש בימי רבי וסיום מסכת הי' יקר וחשוב מאוד כדאית' בשבת דף קי"ח ע"ב ואמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים סכתי' עבידנא יומא טבא לרבנן וכ' רש"י ז"ל לתלמידים ראש ישיבה הי' הרי מבואר דיום השלמת מסכת הי' אצלם יום טוב: והנה במנחות דף ק"י איתא אמר ר"ל מאי דכתיב (ויקרא ז') זאת התור' לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה ומנחה חטאת ואשם ועי' בספר נתיבות עולם של ומהר"ל מפרג פרק ט' ז"ל שהביא מימרא זו דר"ל וכתב וז"ל ולא תאמר כאלו עוסק בעבוד' אבל אינו הקרבת גוף הקרבן אלא מי שעוסק בתור' דבר זה נחשב הקרבת קרבן כי אין התקרבות יותר אל הש"י כמו שהיא התורה ע"ש שהאריך בזה ואני מוסיף לומר עפ"י מ"ש הרמב"ן ז"ל בחומש פרשת נשא ד"ה ויקריבו נשיאי ישראל את קרבנם לפני ד' וז"ל בעבור היות העגלות לצורך הקרבנות יקראו קרבן וכן ונקרב את קרבן ד' איש אשר מצא כלי זהב כו' ע"ש הרי מבואר שכל צרכי הקרבנות נקראים קרבן ולפ"ז יש לומר דכ"ש לימוד הלכות הקרבנות אפילו בזמן שאין בהמ"ק קיים חשיב קרבן דבמהרה יבנה בהמ"ק ויהיו צריכים לידע הלכות כל קרבן וקרבן ואם יעלמו הלכות מהם אין ביכולת להקריב קרבנות, גם איתא בשבת דף ל' ע"ב דאמר הקב"ה לדוד המע"ה כי טוב יום בחצריך מאלף (תהלים פ"ד) טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתור' מאלף תודות שעתיד שלמה בנך להקריב על גבי המזבח ע"ש. עכ"פ מבואר דלימוד התור' הוי כמו הקרבת קרבנות. ועוד איתא שם במנחות כבנין בהמ"ק ע"ש להכי בימי רבי שנתרבה מאוד לימוד התורה הי' חשיב אצל רבי כמו בנין בהמ"ק והי' חשוב אצלו יום סיום מסכת כיום טוב שלו וכמו מילה חשיב יו"ט שלו ועי' יש"ש ב"ק פרק ז' סי' ל"ז הגדיל מאוד בשבח סיום מסכת דחשיב סעודת מצוה עד שפעם אחת הורה לברך שהשמחה במעונו בסיום מסכת ובשו"ע ה' תענית סי' תקע"א איתא דת"ח אינו רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים ורצה רבי להלהיב את לבות בני ישראל ללימוד התור' ע"כ רצה לעקור ת"ב כדי שעי"ז יראו עד כמה גדלה מדרגת הלימוד לפני הקב"ה כהקרבת קרבן וכמו מילה בת"ב דחשיב י"ט ודוחה ת"ב כן הכי נמי סיום מסכת' דסעודת' חשיב סעודת מצוה כמו סעודת שבת דדחי ת"ב. מעתה תליא בזה דר' אלעזר דסבר דרצה רבי לדחות ת"ב בכל השנים אע"פ שלא נדחה צריך להיות דאע"פ שלא הודו לו חכמים בסיום מסכתא מ"מ במילה גם המה ס"ל דדוחה ת"ב גם בלא נדחה אבל לר' אבא בר זבדא דאמר לא כך הי' מעשה אלא ת"ב שחל להיות בשבת ודחינהו לאחר השבת ה"ה במילה נמי לא דחי ת"ב אלא בנדחה ודו"ק. ולפי האמור י"ל דבסוגיא דערובין קאי הש"ס אליבא דר' אלעזר דרבי רצה לעקור ת"ב לגמרי אפי' בלא נדחה אבל רבינו יעבץ אזיל בשיטתי' דר' אבא בר זבדא דרבי אמר בת"ב שנדחה דוקא הואיל ונדחה ידחה לכן פסק הטור דוקא בת"ב שנדחה מילה דוחה התענית ומיושב קושי' השואל במהר"ם הנ"ל: סימן מו בשו"ע או"ח הלכות שבת סי' שמ"ג סעיף א' כ' המחבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מחויבין להפרישו אבל מצוה לגעור בו ולהפרישו ובהגה"ה כתב מאיסור דאורייתא ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד כו' וכתב המ"א ס"ק ב' דבאיסור דאורייתא ב"ד מוחין ביד האב להפרישו. וכן כתב שם הט"ז ס"ק א': והנה רש"י ז"ל בחומש פרשה יתרו על הפסוק לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך אלו קטנים או אינו אלא גדולים אמרת הלא כבר מוזהרים הם אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטני' וזהו שאמרו שבת קכ"א קטן שבא לכבות שומעים לו מפני ששביתתו עליך עכ"ל. ולא אדע למה שינה רש"י מלשון המשנה דקתני אומרי' לו אל תכבה. ועי' במהר"א מזרחי שמפרש דברי רש"י מ"ש שהגדולי' מוזהרים על הקטנים דאלו לאו בני אזהרה נינהו עוד הביא מה דאיתא ביבמות דף קי"ד ע"א דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ומוקי למתניתין דקטן שבא לכבות בעושה על דעת אביו ועי' שם ברש"י שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו והוה כאילו מצוהו לעשות כו' ע"ש. וקשה לי מהא דאיתא ביבמות דף ה' ע"ב דתניא יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת ת"ל (ויקרא י"ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבין בכבודי מאי לאו דאמר לי' שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי הא לאו הכי דחי לא לאו דמחמר כו' ע"ש האיך הי' ס"ד לומר דכיבוד אב ואם דוחה שבת השתא אב ואם מוזהרים על בניהם ובנותיהם הקטנים שלא יעשו על דעתם כ"ש שהבנים והבנות הגדולים מצווין שלא לחלל שבת בשביל כיבוד אב ואם ואין לומר דאף דאב ואם אינן רשאין לצוות לבניהם הגדולי' לחלל שבת בשבילם ומ"מ אם עברו וציוו לבניהם שיחלל שבת הוה אמינא שכיבוד אב ואם דוחה שבת דז"א דהא פסקינן ביו"ד סי' ר"מ דכשאביו רשע אינו חייב לכבדו וראיתי מובא בשם החזקוני שהעיר בזה ואין ספר החזקוני בידו לעיי' בו: