מצפה אריה תנינא חלק א עה

חייב קרבן על כרחך חשוב כמו לאו שיש בו מעשה וכה"ג כתבו בתוס' ב"ק דף ל"ב ע"א דמדכתיב ונכרתו הנפשות העושות רחמנ' קריא מעשה ע"ש. אבל גזילה דלית ביה מלקות דהוה לאו הניתק לעשה לא השווה הכתוב אשה לאיש וע"כ חטאת לא קאי אגזילה ובלאו זה לא השווה הכתוב אשה לאיש ודו"ק. אבל אכתי קשה הא בפרש' ויקרא כתיב נפש כי תחטא ומעלה מעל בד' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד כו' על אחת אשר יעשה האדם לחטוא בהנה וכופר בפקדון שהוא בלאו דלא תכחשו הוי לאו שאין בו מעשה וא"כ איך הוי ס"ד לומר דרב יהודה אמר רב נפקא רק לאו שיש בו מעשה הא על כרחך גם כופר בפקדון ונשבע על שקר מקרי חטאת ובזה ליכא שום לאו שיש בו מעשה ואפ"ה השווה הכתוב אשה לאיש וזהו באמת תמי' גדולה: ועוד יש להקשות הא להלן שם בסוגי' איתא כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוקין לא עשה בו מעשה אינו לוקה חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ואמר ליה ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבורא עביד מעשה וכתב רש"י שעושה מחולין קדשים וא"כ איך אמרינן הכא בפשיטות דתמורה לא חשיב מעשה דלא כר' יוחנן ועכ"פ הו"ל להש"ס למיפרך אליב' ר' יוחנן למה צריך קרא לרבות אשה בתמורה כיון דלדידי' חשיב מעשה, ונראה לפענ"ד בישוב הדבר לפי דעת הרמב"ם ז"ל דאף דציבור ושותפים אינם עושין תמורה מ"מ עברו על הלאו דלא יחליפנו ולא ימיר אותו אלא שאין תמורתן קדוש. ולפ"ז אלו לא הוה רבי רחמנ' דאשה עושה תמורה הוה אמינא דגם אשה אינה עושה תמורה כמו ציבור ושותפים ומ"מ היא עוברת על הלאו כמו ציבור ושותפים. ולהכי אלו לא הוה רבי רחמנא לאשה הי' אצלה הלאו דלא יחליפנו לאו שאין בו מעשה וגרע הרבה מגברא דאצל גברא איכא מעשה דנעשה מחולין הקדש וגבי אשה ליכא מעשה כלל ומשו"ה הוי אמינ' דאשה שהמירה אינה חייבת מלקות ואין למילף מדרב יהודה אמר רב דנפקא לי' מכל אשר יעשה מכל חטאת האדם שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דהתורה לא השווה אלא היכי שהאשה עושה עבירה כמו האיש אז השווה לו בעונש מה שאין כן היכי שבאיש יש עשיית מעשה ובאשה ליכא מעשה כמו בתמורה שגבי איש תמורתו תמורה וגבי אשה אין תמורתה תמורה וכיון שאינם שוים במעשה העבירה איך ישוו לענין עונשין ובשלמא בעלמא בלאו שאין בו מעשה שפיר השווה הכתוב אשה לאיש דהא אצל איש נמי ליכא מעשה ומ"מ איכא איסור לאו אע"ג דלא לקי מ"מ איסור' יש אבל כאן דגבי איש איכא מעשה דתמורתו תמורה וגבי אשה ליכא מעשה מנ"ל דבכה"ג השווה הכתוב אשה לאיש. אבל לפי האמת דכתיב ואם המיר ימיר לרבות את האשה דעושה תמורה שוב דמי אשה לאיש וילפינן מדרב יהודה אמר רב דהשווה הכתוב אשה לאיש בין לתנא דסבר דתמורה לא חשיב מעשה ובין לר' יוחנן דסבר דתמורה חשיב מעשה שווה אשה לאיש כמו בכל התורה כולה ודו"ק כי זה נכון מאוד בפירוש הגמרא: ובזה נמי ניחא מה דתמי' לי עוד לפי גירס' זו מנ"ל דבשבועת ביטוי אשה חייבת מלקות וכמו כן מקלל חבירו בשם כיון דהמה לאו שאין בו מעשה רק דגלי התורה דאיכ' בהני חיוב מלקות דילמא זה רק בגברי אבל לא בנשי דהא בתמורה איצטריך לן לרבויי דנשים נמי חייבין מלקות משום דהוי לאו שאין בו מעשה א"כ בשבועת ביטוי ובמקלל דליכא קרא לרבות מנ"ל דאשה חייבת מלקות בשלמא להגירס' דאיתא בש"ס דעונש שאינו שוה בכל היא דהא ציבור ושותפים אינן עושין תמורה שפיר ניחא דשבועת ביטוי ומקלל עונש השוה בכל היא ונפקא לי' מרב יהודה אמר רב דכתיב איש או אשה כי יעשו אבל להגירס' שמביא רש"י ז"ל משום דאין מעשה בתמורה קשה דלפ"ז גם גבי שבועת ביטוי ומקלל איכ' למימר דנשים פטורות. ודבר זה לא שמענו ואדרבה מוכח מפרק השולח דף ל"ה דגם גבי אשה איכ' חומר השבועה כמו באיש דמשו"ה נמנעו להשביע את האלמנה כשבאה לגבות כתובתה ע"ש. אבל לפי האמור ניחא דהתם גם גבי אנשים הוה לאו שאין בו מעשה וכמו דאיש חייב מלקות בלי מעשה כמו כן האשה אלא רק גבי תמורה דהוי אמינ' דאיש עושה תמורה וחשיב לגביה מעשה משום דבדיבורו עשה מעשה אבל אשה ה"א דאינה עושה תמורה וגבי דידה ליכא מעשה משו"ה ה"א דבזה לא השווה אשה לאיש ואע"ג דעוברת על הלאו מ"מ אינה חייבת מלקות משום דאין בו מעשה כמו ציבור ושותפים דעוברים על הלאו ואינן חייבין מלקות משום דאין עושין תמורה. עוד ניחא לן בזה מאי דקשה לגירסא זו הא הכא אליב' דר' יהודה קיימינן ור' יהודה בעצמו ס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדאית' שם גופא להלן בסוגי' ואיך הוי ס"ד לחלק בין איש לאשה כיון דבעלמא נמי לוקין על כל לאו שאין בו מעשה וזהו דבר אשר ראוי לעורר עליו. ולפי הנ"ל ניחא דהא דהוה מחלקינן הכא הוא משום דאנן לא מצינו לחייב את האשה מלקות אלא רק אם העבירה שעשתה היא ממש כמו עבירת האיש אבל לא בכה"ג שמה שעשתה העבירה אינה במדריגת האיש: והנה לקמן איתא אמר ר"י אמר רב כל ל"ת שבתורה עשה בה מעשה חייב לא עשה בה מעשה פטור ופריך וכללא הוא והרי מימר דלאו שאין בו מעשה ולקי והקשו בתוס' אמאי לא פריך ממוציא שם רע ועדים זוממין דלאו שאין בו מעשה ולקי ונ"ל דיש ליישב דהוי מצינו לשנויי דרב יהודה אמר רב סבר דכל ל"ת שבתורה אנשים חייבין אפילו אלאו שאין בו מעשה אבל נשים פטורות אלאו שאין בו מעשה דכיון דר"י אמר רב נפקא ליה מקרא דאיש או אשה כי יעשו היינו דוקא ביש בה מעשה וכדעת בעל מנחת חינוך ולהכי לא מצי למיפרך ממוציא שם רע ומעדים זוממין דאינו שייכים באשה רק באיש דמוציא שם רע הוא רק באיש וגם עדים זוממין ל"ש באשה דפסולה לעדות ולהכי פריך ממימר דקתני במתניתין בהדיא אחד אנשים ואחד נשים: עוד אמינא לתמוה דלדעת בעל מנחת חינוך דנשים אינם מצוות על לאו שאין בו מעשה איך מצינו ידינו ורגלינו בבית המדרש הא דתנן במתניתין בקידושין דף כ"ט ע"א כל מצות ל"ת בין שהזמן גרמא ובין שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים ובגמרא דף ל"ה ע"ב קאמרינן בשלמא בל תטמא למתים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן ולא בנות אהרן אלא בל תקיף ובל תשחית מנ"ל דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקניך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל ולא איתנייהו בהשחתה ליתנייהו בהקפה ע"ש. ובמכות דף כ' ע"ב תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה א"ל מאן דאכיל תמרי בארבלא לוקה דאמר לך מני ר' יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע"ש א"כ סבר רב חסדא דלרבנן דקי"ל כוותייהו דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו לא משכחת כלל מלקות גבי ניקף דהא אינו עושה שום מעשה והוה גביה ניקף לאו שאין בו מעשה ומשמע מדרב חסדא דאפילו כשמסייע ג"כ פטור דמסייע אין בו ממש. והטעם דבאמת הקשה הריטב"א בחידושיו מהא דאמרינן בביצה דף כ"ב א' בענין מיכחל כותי לישראל ביו"ט דמסייע אין בו ממש וכתב ליישב לשיטת רבינו מאיר דבלאו מסייע נמי איכא לאו ולא בעינן סיוע אלא כדי שיהא בו מעשה ללקות עליו דבמעשה כל דהו סגי ע"ש וי"ל דרב חסדא לית ליה האי סברא אלא כל דבאיסור לאו גופא ליכא מעשה אלא שעושה מעשה אחרת